%20W.png)
"איי, עלה לי השניצלון" או למה רז ועינב הם המודל הראוי לקשר?
הקשר שלי עם העונה הנוכחית של חתונמי התחיל במקרה כשהלכתי להתקעקע אצל חברה בשבת (אם רק היה בייקון על השולחן, זה היה יכול להיות רגע דתל"שי טהור) והיא פשוט שמה לנו חתונמי ברקע. זו לא הפעם הראשונה שצפיתי בתוכנית (על אף שראיתי רק עונה אחת במלואה מאז שהתוכנית הגיעה לישראל), אבל בניגוד לפעם הקודמת, העונה הנוכחית תפסה אותי בשיא העיסוק שלי בנושא של קשרים, יחסים ואינטימיות בכלל ומהזווית הדתלשית בפרט.
מאז הצפייה בפרקים של סופ"ש הזוגות (שבעיניי היה ערוך בצורה מופתית והנכיח את רגעי הקרינג' במדויק וללא רחמים), אני מסתובב עם מחשבה לא מעובדת שיש כאן יותר מסתם תאונת רכבת שקשה להוריד ממנה את העיניים או ניסוי אכזרי בבני אדם בפריים טיים. אחרי הצפייה בפרק האחרון, אני חייב להוציא את המחשבות האלו החוצה ולכל היותר להוסיף לרזומה שלי גם ביקורת על צפייה בחתונמי. אז חגרו חגורות, תפתחו חלון (אם רותם מרשה לכם), תזיזו את המזלגות הצידה ובואו נתחיל.
חן ויוסי:
או בתפקידם הלא רשמי סטודנטית בפרוייקט פר"ח והנער המתבגר שהיא מלווה בהכנה לבגרות. היא מעירה אותו בבוקר, מכינה לו קפה, מכבה לו את הטלוויזיה, מסבירה לו איך להציע את המיטה ורוצה לשתף כמה קשה לה הפרידה הצפויה. הוא? מעלה את הכלבה למיטה (למרות שבבירור זה ביג ביג ביג נו נו מבחינת חן), מתגונן על זה שעוד פעם לא רואים איך הוא הכין לה קפה (נכון שיש עריכה והכל, אבל כמו שאומר המשל אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע וגו'), בורח לטלפון כשהיא רוצה לדבר ובעיקר לא יכול לחכות כבר שהיא תעוף לו מהחיים כדי שהוא יוכל לעשות קרחנה עם החבר'ה מול משחק כדורגל. אי אפשר לדבר על חן ויוסי בלי ציניות, כי בלעדיה, אני לא חושב שיש לחן ויוסי איך לתקשר. הם תלויים אחד בשנייה ויותר משהם אוהבים את האדם שנמצא מולם, אני חושב שהם יותר אוהבים את העובדה שיש מי שעדיין נמצא מולם. האמירה בסוף של יוסי שהוא יעשה הכל אבל הכל אבל הכל כדי שהקשר הזה יימשך לתמיד (והפרצוף הגאה של חן בתגובה לכך), היא רק הדובדבן שנאחז בקצפת כדי לא לטבוע בתוך הקשר הלא בריא הזה.
רותם ורונן:
המקבילה האנושית למה שקורה כששופכים מים לתוך שמן רותח. לא משנה מה תהיה חלופת הדברים ביניהם, הם לא מפסיקים ללחוץ על הנקודות הכואבות אחת של השני בצורה לא מודעת. את עוצמת הכאב הם מפרשים לאחר מכן כעוצמה של הרגשות שיש ביניהם ומדגימים לנו את ההבדל המהותי בין להיפגע לבין להיות פגיע. הרצונות והצרכים שלהם מתנגשים כל הזמן והם לא מסוגלים לתקשר את זה לצד השני בצורה פשוטה. הם כל כך מופעלים מכל דבר שהאחר עושה ואומר שאין להם שום יכולת לעצור ולהיות באמפתיה אחד כלפי השנייה. זה לא קשר, זו סופת הוריקן שפשוט כואב לראות אותה על המסך ואיזה מזל שהעורכים פרגנו לנו בכמה שניות של נקודת מבט חיצונית לכלא שנקרא הנסיעות המשותפות של רותם ורונן באוטו.
מור ושניר:
בדיוק כמו שעון מקולקל, גם ל"טיפול" שעוברים המשתתפים בתוכנית יש מדי פעם רגעים של אמת. גלעד הפסיכולוג מנתח במדויק את הבעיה שאליו הגיע הקשר הזה. שניר לא רוצה להיפגע מזה שהוא ידחה את מור ומור לא רוצה להיפגע מזה ששניר ידחה אותה אז במקום זאת הם בוחרים להרוג את הקשר הזה בשיטה של אלף חתכים קטנים. הם נמנעים מלהיות אותנטיים ופגיעים ולפעול לפי איך שהם באמת מרגישים ומה שאנחנו מקבלים על המסך זו מראית עין של זוגיות שאני לא יודע את מי היא נועדה לנסות לשכנע שמשהו קורה פה - את ההפקה, הצופים או שזו הזדמנות להוסיף לרזומה של כל אחד מהם יכולות משחק. בקיצור, אם אתם אוהבים כאב, עינוי מתמשך ואי וודאות לגבי מתי זה ייגמר, לכו לדאנג'ן ושחררו לנו את הפריים טיים.
רז ועינב:
"זכו, שכינה ביניהם", או לכל הפחות התערסלות משותפת. איזה כיףףףףף שיש את הזוג הזה על המסך. מפרק לפרק רק מתחזקת לי התחושה שזה המודל הראוי להתפתחות של קשר בין שני אנשים. זה כל כך משמח אותי שדווקא הזוג המופנם והביישן הוא זה שמצליח להיות כל כך אותנטי ופגיע אחד מול השנייה ומול המצלמות. זו לא רק העובדה שהם מצליחים לעשות את זה, זו גם הדרך שבה הם עושים זאת. בניגוד לכל זוג אחר שאומר את המילה תהליך על המסך, רז ועינב באמת מבינים את המשמעות של המילה הזו. הקשר שלהם נבנה בצורה הדרגתית, עם תקשורת הדדית של רצונות וצרכים, גבולות אישיים שברורים לכל אחד מהם והאומץ, הו הו האומץ שיש להם, להיות מי שהם יותר ויותר מול הצד השני. אפילו ההומור שיש ביניהם הוא הומור משותף ולא כזה שצוחק על הצד השני. מה פלא שהם התוודו על אהבתם ההדדית בפרק הזה? יש בקשר הזה את כל מה שרצוי שיהיה בקשר בריא - אמון, ביטחון, כבוד, הכלה, פגיעות, נפרדות, חוסר שיפוטיות והדרגתיות. הביטוי של כל מה שטוב בקשר ביניהם מגיע מיד לאחר שעינב אומרת בפעם הראשונה! בחייה "אני אוהבת אותך" ושיגידו לה (יגידו זו מילה גדולה, לרמוז לה דרך השורש א.ה.ב) את זה בחזרה. לא רק שרז מכיל את זה מבלי להיות שיפוטי כלפיה או כלפי עצמו, הוא גם מאפשר לעצמו להגיד "איי, עלה לי השניצלון" ומחזיר אותנו בשנייה לכך שכולנו פשוט יצורים אנושיים שיש בהם מאגר עצום של רגשות ותחושות, החל מאהבה וכלה בגרעפסים של השניצלונים וצ'יפס שקנינו בגזלן בדרך לים המלח.
אני לא יודע מה יעלה בגורלם של רז ועינב, אבל זה באמת לא משנה, כי כמו שעינב אמרה בעצמה, העובדה שהם אפשרו לעצמם להיות פגיעים ולחוות את הקשר הזה כמו שהם, זו המתנה האמיתית שאינטימיות בריאה יכולה להביא לחיים שלנו.
מה בדיוק הזווית הדתלשית פה?
אם הגעתם עד לכאן, שאפו. אם תהיתן לעצמכן איך כל זה קשור לדתל"שים, הנה הוורט הקצר שלי בנושא -
מבלי להיכנס לכל הניואנסים בין המגזרים השונים, כולנו גדלנו בהפרדה בין המינים מחד ומאידך אמרו לנו שהקשר הלגיטימי היחיד הוא קשר של נישואים ומשפחה. השילוב בין שני הדברים האלו מייצר קושי מאוד גדול במעבר מהעולם הדתי לעולם החילוני. את הניסיון שרוכשים מי שלא גדלו בהפרדה אנחנו נדרשים לצבור כאנשים בוגרים על בשרנו ובגלל שהתרגלנו לחשוב על קשרים אינטימיים בצורה בינארית (אסור/מותר, רק קשר לנישואים ושום קשר אחר), הניסוי הזה מלווה בהרבה אשמה ובושה על עצם הניסיון, על הטעויות שאנחנו עושים בדרך ובהרבה מאוד פעמים בכלל נמנעים מיצירת כל קשר בגלל זה.
מה שטוב בחתונמי, זה שהיא עוזרת לראות שגם בעולם החילוני אנשים לא באמת יודעים איך להתנהל בתוך קשר בצורה בריאה (למעט רז ועינב כפרה עליהם). האתגרים ביצירת תקשורת, שיח גבולות, הדהוד של הרצונות והצרכים בתוך הקשר ובעיקר ההדרגתיות הנחוצה ליצירת קשר, אינם שמורים רק למגזר הדתל"שי (על אף שזו בהחלט חוויה מאוד רווחת במגזר הזה). הצפייה בחתונמי מאפשרת לנו להתבונן כזבוב על הקיר בחוויות שרובנו נעבור (אם עוד לא עברנו) במסע אל עבר יצירת קשרים ואינטימיות בריאה.
Comments