%20W.png)
בין בושה וחוסר ידע עובר קו ישיר. אי אפשר לרכוש ידע ולהיות אדם מודע, בלי לעשות עבודה מול בושה. החוויה הזו, של הבושה ופער הידע, ביצה ותרנגולת, היא חווית הבסיס של דתל"שים רבים ומהווה טריגר ליציאה בשאלה, ומלווה את המיניות שלנו בחיים הבוגרים כאנשים חופשיים.
זה היה המפגש הרביעי בסדנה שלנו למיניות בריאה בתל אביב. דיברנו על אנטומיה ולמדנו את החלקים השונים במערכת המין הנקבית והזכרית. כן, ממש את כל החלקים של איברי המין. נתנו בהם שמות. אבל החלק המשמעותי באמת במפגש הזה, היה דווקא בשיח שאחרי. דיברנו על מה זה עושה ליחסים עם הגוף, העובדה שאין לדברים שם, שלא יודעים את השם ולא מכירים את דרך הפעולה של כל חלק וחלק. משתתפת אחת שיתפה את הקבוצה שעד היום היא מפחדת להשתמש בטמפונים, כי לא היתה בטוחה איך בנויה מערכת הרבייה הפנימית שלה, ופחדה שהטמפון יעלם בפנים. אחד המשתתפים שיתף שלא ידע מה זה ביוץ. מיתוס ה"לגמור בחוץ" צף ועלה. וככה, בין ביולוגיה לכימיה, בין אמת למיתוס, התחלנו להתיר את קשר השתיקה והבושה שנגזרו עלינו באמצעות החינוך שקיבלנו, קשר שהיציאה מהדת לא התירה.
"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת." (בראשית ג', ז')
איזה מין חינוך קיבלנו? ברובו לא היתה מיניות, זה היה משהו שבכלל לא מדברים עליו. ובכל זאת, פה ושם, נשזרו רמזים עבים שיש כאן משהו. מהו אותו משהו? שאלה נהדרת. במקרה הטוב זה היה נעלם. סוד. מוסתר בעלי תאנה רחבים. במקרה הרע והמושרש בנו ביותר, זה היה מקור לבושה. משהו מלוכלך, טמא, מגונה.
אם נחזור לדבר הבסיסי ביותר שלמדנו בחינוך הדתי, סיפור בריאת האדם, מיד נראה שם את העקבות האלה. אדם וחווה הסתובבו ערומים ולא התביישו. מתי הם התחילו להתבייש? כשנעשו מודעים לעירום שלהם, אבל יותר מזה- למשמעות של העירום שלהם. כלומר- הם נעשו מודעים למיניות שיש בהם. לתפקיד והיכולת של האיברים שלהם. השבוע קראתי באתר "כיפה" באיזה שו"ת גם פרשנות שגורסת כי הם נעשו ערים ליכולת של הגוף שלהם לספק אותם, כלומר להגיע לסיפוק לבדם באמצעות אוננות. וזה- זה מקור לבושה על פי כל הזרמים, המסורות, המסגרות שכולנו גדלנו בהם.
בחזרה למפגש הרביעי שלנו בסדנה התהליכית: ללמוד לראשונה אנטומיה לעומק זה מביך. זה משחרר. זה מעיק. זה מרגש בטירוף. סוף סוף יש שם לכל דבר. והוא מה שהוא, בלי כל המשמעויות שהלבישו לנו על גביו. הרגש המשמעותי ביותר שעלה בקבוצה היה כעס. אולי כעס על המערכת, שגזרה עליהם את הניכור מהגוף ואת הבושה ביחס אליו. אולי מסיבה אחרת. כך או כך, נתנו לו מקום. אה וכמובן- הסברנו ודייקנו את כל הדרוש דיוק. הסברנו איך מתרחש ביוץ, הפרכנו עשרות מיתוסים שהקבוצה הביאה למפגש. למשל טמפון, אם כבר פתחתי איתו- לא יכול להיעלם בגוף, כי הוא לא יכול לחדור לצוואר הרחם, שהפתח שלו נמצא 8-12 סנטימטרים מפתח הנרתיק, ממש קרוב לקצה האצבע שלנו אם נכניס אותה לנרתיק ונמשש את קצהו.
בושה וידע, הלכו שניהם יחדיו? הדרך ליציאה בשאלה
הדרך המרגשת של דתל"שים מול המיניות שלנו, עוברת בגיא הבושה. אנחנו חייבים לעשות את הטראק הזה, להגיע עד למעיין, לשכשך בו רגליים, להגיע לעץ הדעת, ואז תפוח אחר תפוח- לטעום את המבוכה, לתת בה ביס גדול ולהתעורר. רק ככה אפשר להתפתח וללמוד. יש לנו הרבה מה להשלים. חלק מה"חומר" גם אנשים חילונים מבית לא יודעים. חלקו, לעומת זאת, הוא תולדה של החינוך והחברה שגדלנו בה. מה שבטוח- שאת פערי הידע מלווה אצלנו אלמנט אחר, ייחודי- בושה. והיא מגיעה היישר מהסיפורים הכי בסיסיים שחינכו אותנו עליהם.
Comments