top of page

על ההגירה - יציאה בשאלה

עודכן: 27 באוג׳ 2023


יציאה בשאלה, ההגירה, הדרך והחזון

הייתי בת 17 כשהיגרתי בפעם הראשונה לארץ החילוניות. ברגע אחד, במחי פעולה פשוטה, סומנתי כמהגרת. אני לא אשכח לעולם את הרגע הזה. היתה בו השפלה צורבת, מהסוג שנצרב בבשר. היתה בו אצבע מורה על המקום ממנו באתי, קעקוע על מצחי. היתה בו גם השלמה. מרגע זה, הייתי למהגרת.



כשכלו כל הקיצין, בגיל 17, באמצע כיתה י"א, הרב של האולפנה תפס אותי מעתיקה במבחן בהיסטוריה. אני לא זוכרת למה העתקתי, לא באמת הייתי זקוקה לזה. יכולתי לשבת וללמוד ולעבור את המבחן. גם לא ממש הייתי מודאגת מהציון שאקבל. ובכל זאת, תחת עינו הפקוחה של הרב אריה, בחרתי לפזול למחברת שלשמאלי ולהעתיק. כשהוא קרא לי למשרדו, בנוכחות המחנכת שלי, כבר ידעתי שזה הסוף. הם התחילו לנאום על התנהלותי כתלמידה איומה ונוראית. על ההברזות שלי מתפילות בבקרים. על תחושת הבוז העמוקה איתה הסתובבתי בין כותלי האולפנה באופן תדיר. ותוך כדי שהם דיברו, אני כבר זימזמתי בראשי את שירת הברבור שלי. היו שלום, ותודה על הדגים.



כשיצאתי מהמשרד של הרב אריה, היה לי ברור שהתחנה הבאה שלי היא הלוקר, לרוקן את כל תכולתו. הוא שלח אותי לקרוא להורים שלי לשיחה, ולא לחזור לאולפנה בלעדיהם. לי, לעומת זאת, לא היתה שום כוונה לעשות את זה. חלפתי על פני דלת העץ החומה של המזכירות, עליה היה תלוי, כבכל שנה, שלט נבזה: "אנחנו זמינות שעה כן, שעה לא. עכשיו לא". והתקשרתי לאמא שלי. "אני עוזבת, צריך לחפש בית ספר אחר. אני לא חוזרת לכאן", זה פחות או יותר מה שאמרתי לה.



חזרתי לאולפנה עוד פעם אחת מאז, כדי לתת מכתב לחברות שלי לשכבה. היה לי עצוב לעזוב, היה לי מוזר, היה לי משחרר. היום הבוז העמוק שנתתי לו דרור במסעי החוצה, נראה לי כמעט מגוחך. בזתי לכולם ולכולן. היה נדמה לי שכל מי שהשארתי מאחור הם התינוקות שנשבו האמיתיים. שכולם עסוקים בהבלי הבלים, כשהעולם בחוץ גדול ורחב ועשיר כל כך. ד' האמות של האולפנה נראו לי כמו כלא ארור, מוקף במדשאות.



עזבתי את האולפנה והלכתי ללמוד באנקורי. כשנכנסתי לבית הספר ששכן אז ברחוב חיים עוזר בפתח תקווה, נער אחד בדיוק עמד מול מיקי המנהלת והתעקש שזה לא שהוא השתולל כל כך עד שחתיכה מהתקרה במדרגות נפלה - זה שהקיר התנגח בו. מיקי, שמפלס העצבים שלה עליו כבר הרקיע שחקים, פרצה בצחוק גדול ושילחה אותו לעונש עד 16:00 אחר הצהריים - להרכיב פאזל עם אלף חלקים. נכנסתי אליה למשרד, עברתי דרך המזכירות. קירות המזכירות היו שקופים לחלוטין.



אנקורי היה בית ספר חילוני מאוד, ליברלי מאוד, שאסף אליו כל מיני פליטים ממערכת החינוך הסטנדרטית. גם אני הייתי פליטה, כמו כולם. רק שבניגוד אליהם, שהיגרו ממחוז חולון למחוז חילוניסטן, אני היגרתי מערבות השומרון, ארץ שזרועה בקודים חברתיים אחרים לחלוטין. וכך, ביום הראשון שלי באנקורי, אמצע כיתה י"א, אני יושבת בשולחן לבדי. השיעור הראשון הוא, לא פחות ולא יותר- היסטוריה. והפעם אני דווקא מתרגשת לשמוע מה יש למורה להגיד. התלמידים דיברו עליו בחיבה. אמרו שהוא המורה האהוב עליהם. והנה כעבור רגע, נגמר השיר של הצלצול ולכיתה נכנס מורה קירח וחביב, כרס קטנה מעטרת את בטנו. ואני נעמדתי על רגליי. בבת אחת 25 זוגות עיניים ננעצו בי, ולמרבה הפתעתי - אף אחד אחר לא קם ממקומו. כמה תלמידים גיחכו, והמורה אמר שאני יכולה לשבת, כאן אין צורך לעמוד לכבוד אף אחד. "אה סליחה, המורה" עניתי. ושוב גל של צחוק עבר בכיתה. ואני בת ה-17, תמימה לחלוטין, לא הבנתי מה כל כך מצחיק. "את יכולה לקרוא לי יוסי, אין צורך לקרוא לי המורה. וברוכה הבאה" הוא ענה.



כך התחילו חיי בארץ החילוניות והייתי למהגרת. כזו שהמבטא שלה מסגיר אותה ברגע. כזו שעולם האסוציאציות שלה לקוח מארץ אחרת, שיש בה ריחות וטעמים אחרים, מוזיקה אחרת ושפה זרה. בהפסקות הייתי צופה בחבריי לכיתה, מנסה ללמוד את שפת הגוף שלהם, את שפת הדיבור שלהם, את הסלנג ואת הקונוטציות המשותפות לכולם ביחס לנכסי תרבות, מוזיקה, ספרות וקולנוע. התברר לי שאני מכירה מעט מאוד, אפילו שנחשפתי לתכנים חילוניים כל ילדותי, הם היו תכנים שבאו מארץ אחרת, לא התכנים של הארץ שלי. לאט לאט למדתי והפנמתי את הקודים. הרגשתי בנוח לקרוא למורים שלי בשמם הפרטי, סיגלתי לעצמי שפה אחרת. והכי חשוב- בניתי מחיצה בין האסוציאציה הראשונה שלי ובין הדיבור- רגע לפני שפתחתי את פי הייתי עוצרת, בודקת מאיזו ארץ לקוח הדבר שאני רוצה להגיד. אם הוא היה לקוח מארץ מולדתי, הייתי מצנזרת אותו מיד. שלא להסגיר את מוצאי.



מאז אני כבר דוברת חילונית שוטפת. אני חיה בעולם החילוני כבר 15 שנה. קניתי לי חברים ומורים, השלכתי ואימצתי מנהגים ומסורות שוב ושוב, בחנתי את השייכות שלי חזור ובחון, בכל מיני מסגרות. ובכל זאת, לפעמים כשאני הולכת ברחוב התל אביבי אני יודעת, אני מרגישה בעצמותיי - לא ארצי היא הארץ הזו. לא שפת האם שלי היא המתגלגלת כאן על הלשונות. ברגעים האלה אני מתגעגעת למולדת. פוגענית, פוצעת, מדירה ומתנכרת. אבל מולדת.



262 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page