top of page

כופר בעיקר: דברי כפירה לשבת דתלשית

לקרוא ולשרוף

אם יש משהו שאני אוהב לעשות בשנים האחרונות כשמבקשים ממני להכין דבר תורה, זה לקרוא את הפרשה ולמצוא בה את הזווית הדתלשית שדרכה אני יכול להתחבר ובאמצעותה להעביר את המסר (פעמים חתרני יותר, פעמים חתרני פחות). הנה ריכוז כל דברי הכפירה האחרונים שהתפרסמו בסושיאל מדיה של מועדון העגלות הריקות.


קריאה דתלשית – פרשת בשלח

החצי הראשון של הפרשה עוסק ביציאת מצרים - עם של עבדים שיוצא סוף סוף לחופשי, עמוד אש ועמוד ענן מלווים אותם במסע, חציית ים סוף, כל המצרים טובעים בים, כל העם שר שירה לאלוהים ובסוף הם "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו". או במילים אחרות, עם ישראל באורותתתת! בינינו? מי לא יהיה באורות אחרי מופע אור קולי שכזה?

ואז אנחנו עוברים לחצי השני של הפרשה ועם ישראל לא מפסיק להתלונן - אין לנו מים, אין לנו בשר, אין לנו אוכל, אין לנו מים. במהלך החצי השני של הפרשה יש 10 פעמים את המילה תלונה על כל הברותיה - וילינו, למה תלינו, ויתלוננו וכו' לא רק שהם מתלוננים, בפעם האחרונה שעם ישראל בא להתלונן הם ישר מתחילים ב"וירב העם עם משה".

נשאלת השאלה - איך יכול להיות שעם שהרגע היה בכאלו אורות, שחווה כאלו ניסים ושסיים את כל החוויה הזו בלהאמין באלוהים ובמשה, לא מפסיק להתלונן?

ההסבר שלנו הוא שעם של עבדים שהרגע יצא לחופשי לא הופך להיות חופשי רק כי הוא חווה עכשיו ניסים וראה את השובים שלו טובעים בים. אז מה הפלא שהם ממשיכים באותה מנטליות?

כי בדיוק כמו בחיים ובקשרים שאנחנו חווים בהם, לא משנה עד כמה החוויות שנחווה יהיו עוצמתיות ופנטסטיות ונסיים אותן באורות, שינוי אמיתי ובר קיימא בחיים שלנו לא קורה בזבנג וגמרנו. זה מסע שלוקח זמן, שמתחיל בצעד ועוד צעד ועוד צעד וכרוך בהרבה מאמץ עד שאפשר להסתכל אחורה ולראות מאיפה התחלנו ואיפה אנחנו היום.


כִּי שָׁם הָאֱלֹהִים – פרשת יתרו

כשניגשתי לקרוא את פרשת יתרו ולכתוב את דבר הכפירה לשבת, זכרתי שיתרו מגיע למשה ועוזר לו לבסס מערכת משפטית שתעזור לו להתמודד עם כל הבעיות שעולות מעם ישראל. על פניו זה נשמע אחלה של רעיון ובקריאה הראשונה שלי של הפרשה זו גם הייתה המחשבה הראשונית שלי אבל משהו הציק לי. בקריאה השנייה הבנתי מה זה היה.

יתרו שואל את משה מה אתה עושה מהבוקר עד הערב? למה אתה יושב לבד ומקשיב לעם ישראל? משה עונה לו שהעם בא אליו "לדרוש אלוהים" ושהוא שופט בין איש לרעהו ומודיע להם מה החוקים וההוראות של אלוהים. בתגובה יתרו אומר לו לבסס מערכת היררכית שמבוססת על שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים שתסנן את הבעיות שיגיעו למשה וייתנו להן מענה מבלי להטריח אותו על כל דבר. אז מה בדיוק הבעיה? שזה לא מה שהעם רצה מלכתחילה, הם באו למשה לדרוש אלוהים.

מה זה אומר? לפי המשך הפרשה אלוהים שוכן בערפל, בחוסר בהירות, הוא מורכבות שלא ניתן להבין מהי בהסבר פשוט. אז אם עם ישראל בא לדרוש אלוהים, אולי בעצם הם פשוט רצו להבין את המורכבות הזו קצת יותר ובאו אל האיש הכי קרוב למורכבות הזו. מה משה עושה? נותן לעם תשובות ברורות וחד משמעיות – זה מותר וזה אסור, הנה שכר והנה עונש, הנה מצווה והנה חטא. ההצעה של יתרו רק הופכת את הפער בין המורכבות של לדרוש אלוהים לבין התשובות הברורות של החוקים והמצוות למנגנון הפעולה של העולם הדתי מאז ועד היום. אז במילים אחרות, משה מקבל ביקור משפחתי ואנחנו מקבלים את הממסד הדתי.

אז מה היה לנו כאן? יש לנו עם שחווה את אלוהים והמורכבות שלו מקרוב (עשר המכות, יציאת מצרים, מעמד הר סיני) ורוצה להבין/להתקרב/לחקור/מחקו את המיותר, אך במקום זאת מקבל את הדבר ההפוך – כן או לא, מותר או אסור, שכר או עונש. כדי להוסיף חטא על פשע, נולדת מערכת היררכית שמבטלת את היכולת של האדם לחקור בעצמו מה נמצא בערפל ומשאירה את מלאכת דרישת האלוהים ל"אלו שיודעים" למה הוא התכוון.


סמוך על סמוך – פרשת משפטים

אז יכולתי לכתוב על מתן הכשרות לעבדות, מכירת בנות כשפחות (ובכלל היחס לנשים שלא כבני אדם שווי זכויות) או אפילו על לא תבשל גדי בחלב אימו (הוהו כמה שאני אוהב גדי בחלב אימו). במקום זה אני רוצה לנפץ את המיתוס של נעשה ונשמע.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני גדלתי על כך שעם ישראל כל כך האמין באלוהים וכל כך התמסר אליו שעוד לפני שהם שמעו מה שיש לו להגיד הם אמרו "נעשה ונשמע". וואו! איזו אמונה, איזו דבקות בקודשא בריך הוא, איזו מסירות נפש, אנחנו עומדים על כתפי ענקים וגו'.

אז זהו, שלא. לא רק שעם ישראל שומע מה שיש לאלוהים להציע להם לפני שהם אומרים נעשה ונשמע, זו אפילו לא הפעם הראשונה שבה הם שומעים את זה. הם שומעים את זה בפרשת יתרו אחרי מעמד הר סיני "ויאמרו כל אשר דבר יהוה נעשה", הם שומעים את זה שוב בתחילת פרק כד "כל הדברים אשר דבר יהוה נעשה" ואז אחרי כמה פסוקים סוף סוף מגיעים ל"ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע".

לא משנה איך תסובבו את זה (אני יודע אני יודע, אין מוקדם ומאוחר בתורה) עדיין המשפט שקודם ל"נעשה ונשמע" מציין באופן ברור שהם ידעו בדיוק על מה הם חותמים. בינינו? גם אני הייתי חותם, אחרי שבפסוקים שקודמים לכך אלוהים נותן את הטריילר לברכה והקללה ואומר שהוא הולך להוריש להם את הארץ ושהם הולכים לשלוט על הכל, מי לא יחתום?

אז מה הקטע עם המיתוס הזה? אני חושב שזה בדיוק הסיפור עם הממסד הדתי - אל תחשוב בעצמך, אל תחשוב בכלל, פשוט תעשה ואחר כך תשמע מה יש לנו להגיד לך, כי אנחנו יודעים הכל.


תרומה למי בדיוק? – פרשת תרומה

כשניגשתי הפעם לקרוא את הפרשה כדי למצוא דבר כפירה לשבת דתלשית, לא הייתי צריך לקרוא רחוק, עצרתי אחרי הפסוק הראשון:

"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחו אֶת־תְּרוּמָתִי".

יש פה סתירה מובנית, או שכל איש ידבנו ליבו או שיקחו לי, אי אפשר גם וגם. אז מה בדיוק הקטע? כדי להבין את זה, צריך לחזור אחורה בזמן לאבא של כל הכופרים – שפינוזה. אז אל דאגה, אנחנו לא ניכנס לכל הסיבות שבגללן החרימו אותו, אבל אנחנו כן נתעמק בציטוט שלו מתוך הספר "מאמר תיאולוגי מדיני".

שפינוזה מסתכל על עם ישראל ביציאת מצרים ואומר לנו שזה לא סתם עם של עבדים, זה עם שיש לו תודעה של עבדות ועכשיו הוא יצא לחופשי (אם תסתכלו כמה דברי כפירה אחורה תוכלו לראות מה כתבנו על הרגע הזה של היציאה לחופשי). עם שיש לו תודעה של עבדות לא יכול להפוך בבת אחת לעם ריבוני ששולט על עצמו. יתרה מכך, זה עם שהעבדות מקודדת לתוך ההיסטוריה שלו, אין לו הגדרה עצמית ללא אנשים שאמרו לו מתי לקום, איך להתלבש, איך להתנהג, את מי צריך לשרת ואיך לעבוד. שפינוזה אומר שעם כזה חייב מערכת צווים וחוקים חלופית שתחליף את המערכת שעל פיה הוא חי. זה אומר שהעם לא יכול לעמוד ברשות עצמו אלא רק ברשות המושל (או אלוהים במקרה שלנו). זאת ועוד, הוא חייב תזכורת מתמדת לחובת הציות שלו למושל (מי אמר תפילין ומזוזה ולא קיבל?) כי בכל אופן עבדים צריכים לדעת מי המושל.

אז איך זה קשור דווקא לפרשה שלנו? כי מה שאנחנו רואים בתחילת הפרשה זו השליטה הכלכלית של המושל בעם. אלוהים אומר למשה שיאסוף כסף מהעם (לא מבקש, דורש!) אבל שיקראו לזה תרומה ואם בא לכם לתת קצת יותר ממה שנדרש – עופו על זה, אבל אין דבר כזה שלא תיתנו כסף. או במילים אחרות – משה הוא הגבאי הראשון בהיסטוריה והוא אומר לבני ישראל שכדי שדברים יוכלו לקרות, מישהו צריך לשלם עליהם.

במבט לאחור על הפרשות הקודמות, אפשר גם ממש לראות איך נוצרות הרשות השופטת (פרשת יתרו), הרשות המחוקקת (פרשת משפטים) ובשבוע הבא גם נראה איך נוצרת הרשות המבצעת (ספוילר – הכוהנים). אבל בדיוק כמו כל דבר בעולם הזה, צריך כסף. אז, כבר תרמתם בבית?


נפוטיזם?! אצלנו במשפחה?! – פרשת תצווה

על אף שהמקור למילה נפוטיזם מגיע מהנצרות במאה ה-14, הפרשה שלנו עושה בית ספר באיך ליצור שלטון מקורבים כחלק מהמערכת הדתית. אבל לפני שנגיע לזה, צריך להתעכב שנייה על משהו אחר לגמרי.

תגידו מה שתגידו על אלוהים, אפילו יוסף לא היה עסוק בכותונת הפסים שלו כמו שאלוהים עסוק במה אהרון ילבש כשהוא משרת אותו - חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט. זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. באירוויזיון אין כל כך הרבה צבעים ותלבושות לאדם אחד!

43 פסוקים (פרק שלם!) מוקדשים לתיאור המפורט של הוראות הייצור של בגדי אהרון. לצורך ההשוואה, לתיאור מזבח הקטורת בסוף הפרשה מספיקים רק 10 פסוקים.

אבל מסתבר שלבוש זה לא הדבר היחיד שמעניין את אלוהים ויש לו בהחלט חוש דרמטי מפותח לטקסים, כי את הפרק הבא (46 פסוקים!) הוא מקדיש לתיאור המפורט של ההסמכה לכהונה של אהרון ובניו. גם אם תיקחו את כל המערכונים של היהודים הבאים על הכוהנים, לא תגיעו לכמויות הבשר המתוארות בטקס הזה (וזה מבלי להיכנס לאלמנטים הפגאניים של לצבוע את אהרון ובניו בדם של אייל או ההשפרצות של הדם לכל עבר).

אני יודע מה עובר לכם עכשיו בראש "הכפירב! אלוהים הוא לא מירי רגב, מה אכפת לו מאיך ייראה הטקס?" ואתם צודקים, לא אכפת לו. כי מה שאנחנו מקבלים פה אלו לא סתם הוראות הרכבה, זו הצצה לכבוד שמקבלים המקורבים לשלטון.

מה שאנחנו עדים לו בפרשה הזו (כל קשר למציאות החיים הנוכחית שלנו על אחריותכם בלבד), זה איך כוח הוא דבר משחית, שאם לא נשים עליו גבולות, הוא יפיל את כולם.

מי זה הכוהנים? הצאצאים של אהרון. איזה שבט ישרת את אלוהים? לוי. מאיזה שבט משה? נכון מאוד. בין שש משזר לתולעת שני, מסתתרות התשובות לשאלות איך יוצרים מעמדות חברתיים (כהן, לוי, ישראל) ואיך לא מאפשרים מוביליות חברתית ויוצרים תלות כלכלית במעמדות האחרים ("אבל אבא! אני לא רוצה לשיר על מדרגות המקדש, אני רוצה להיות חקלאי ושתהיה לי אדמה משלי!").

בפרשה הבאה, ואוהו כמה דברים מחכים לנו בפרשה הבאה, נוכל לראות איזה דברים אנשים יהיו מוכנים לעשות כדי לא לוותר על ההטבות האלו.


מה הקשר? – פרשת כי תישא

אז השבוע אנחנו בפרשת בר המצווה שלי. זו אחת הפרשות הכי ארוכות והכי עמוסות באירועים שהידוע מכולם הוא חטא העגל. זה בהחלט אירוני שפרשת בר המצווה שלי עוסקת במעשה כפירה של העם כלפי אלוהים, יש לו חוש הומור שם למעלה. כפועל יוצא, זו הפרשה שקראתי הכי הרבה פעמים בתורה והופתעתי לגלות עד כמה הייתי מנותק ולא שמתי לב למה שמופיע בין השורות שקראתי אינספור פעמים לאורך החיים.

בשביל שתבינו על מה אני מדבר, אני חוזר לחטא העגל. משה עולה אל אלוהים לקבל את התורה ועם ישראל מרגיש נטוש. הם פונים אל אהרון, ומבקשים ממנו תחליף למשה שלכאורה נטש אותם, כי צריך אלוהים שילכו לפניהם ויורו להם את הדרך (נזכיר שזה עם של עבדים שהרגע יצא מעבדות של 210 שנה). אז אהרון, שמסתבר שהוא אחלה של פסל, מכין את עגל הזהב. אלוהים מתעצבן על כך שעם ישראל סרו מהר מן הדרך ואומר למשה, "יאללה מקפלים את הבסטה אני הולך להשמיד את כולם". אך, אל דאגה, משה נמצא שם להציל את המצב ואומר לו "אתה השתגעת?! אחרי כל המאמץ הזה להוציא אותם מעבדות לחירות, אתה הולך להרוג אותם על זה?!". אלוהים משתכנע ומשה יורד מההר לטפל בעניינים.

משה יורד מההר ומתחרפן. הוא שורף באש את העגל, טוחן אותו, מערבב את האפר במים ומשקה במים האלו את כל בני ישראל. הוא רואה שהעם עדיין מסוחרר מהחטא וקורא מי ליהוה אליי. שבט לוי זוכה במכרז ומשה נותן את ההוראה "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו". מה בני לוי עושים? מצייתים והורגים כשלושת אלפי איש.

מה לעזאזל קורה בפרשה שלי?! אלוהים מתעצבן על העם ופונה לאלימות. משה מתעצבן על העם, משתמש באלימות כדי להעניש אותם (עד כדי טבח של איש באחיו ובקרובו, כן?) וזה אחרי שהוא מנע מאלוהים להשתמש באלימות שנייה לפני כן. כמות הדגלים האדומים שמופיעה בפרשה סביב הקשר בין אלוהים, משה ועם ישראל, יכולה למלא יציע של הפועל.

אז מאי נפקא מינה? אין לי, אין שורה תחתונה שיכולה לסכם את המאורעות האלו, לכל הפחות אני יכול להציע מודעות. מודעות לקשר ההיררכי שמתואר פה, לדימוי שמייחס את הקשר בין עם ישראל לאלוהים כזוג, לאופן שבו מהללים ניתוק רגשי לטובת ההבטחה האלוהית ובעיקר להחזיר אתכם בשאלה ולשאול – לאור זה, איזו השפעה זה מייצר עליי ועל אופן ההתנהלות שלי בתוך קשרים בחיי.

63 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page