top of page

כופר בעיקר: דברי כפירה לשבת דתלשית- ויקהל עד בחוקותי

תמונה מייצגת לדבר כפירה

אם יש משהו שאני אוהב לעשות בשנים האחרונות כשמבקשים ממני להכין דבר תורה, זה לקרוא את הפרשה ולמצוא בה את הזווית הדתלשית שדרכה אני יכול להתחבר ובאמצעותה להעביר את המסר (פעמים חתרני יותר, פעמים חתרני פחות). הנה ריכוז כל דברי הכפירה האחרונים שהתפרסמו בסושיאל מדיה של מועדון העגלות הריקות.


איך לקרוא הוראות הרכבה - פרשת ויקהל

בקריאה ראשונה של הפרשה, לא הבנתי למה הכניסו לתנך את מה שנראה כמו הוראות הרכבה של משכן מאיקאה. אבל בקריאה השנייה והשלישית, כיאה למי שקורא הוראות של איקאה, הבנתי מה מסתתר בין עורות אילים מאודמים לבין אדנים וטבעות.

מה מסתתר? שקיפות. אני יודע, אירוני, לא? פרשת ויקהל מציגה בפנינו מודל מעולה לאיך מתנהל מוסד למען הציבור. הוא מתעד בדיוק את כל המשאבים שגויסו ואחר כך מפרט בדיוק מה נעשה בכל אחד מהם. איזה אבסורד שדווקא בשבוע בו נחשפנו להשלכות של הסתרה והעלמת העין בתוך מוסד למען הציבור, זה השיעור שפרשת השבוע עוסקת בו.

לכאורה עוד דבר תורה על כמה ידע וחוכמה יש בתורתנו הקדושה. אז זהו, שלא. הסיפור של שקיפות הוא לא רק בחוזים ומכרזי בנייה אלוהיים, הוא הרבה יותר עמוק מזה. נסו להיזכר עד כמה למדתם טקסטים יהודיים, ככה כמו שהם ללא פרשנות? ללמוד את פרשת השבוע מבלי לשאול קודם מה רש"י חושב? מבלי לנסות ולפענח את אונקלוס לתוהו ובוהו.

בפעם הראשונה שביקשו ממני להגיד דבר תורה בבר מצווה, הייתי שנה לפני השחרור, דתל"ש "ותיק", 6 שנים מחוץ לארון הקודש. מה הדבר הראשון שעשיתי? הלכתי לרב של החטיבה והתייעצתי איתו למה עשיתי את זה? כי הורגלתי לחשוב שאין לי בכלל את היכולת לגשת לטקסטים יהודיים מבלי לגשת למתווך. לשמחתי, הבנתי מאוד מהר שאין לי צורך בתיווך הזה ואני מסוגל לעשות את זה יפה מאוד בעצמי


פרשת פקודי - האותיות הקטנות של אלוהים

קראתי את הפרשה השבוע כמה וכמה פעמים ובכל פעם הופתעתי לגלות עד כמה ברגע שסיימתי לקרוא את הפרשה, שכחתי לגמרי מכל מה שכתוב בה.

אני כמובן לא זוכר בעל פה כל דבר שאני קורא, אבל זה הרגיש כמו משהו אחר. זה הרגיש כאילו אני קורא את חוזה השכירות של המשכן. צריך כך וכך טבעות, כך וכך אבנים בחושן, זה צריך להיות מסודר באופן הזה והזה, להיות מורכב ככה וככה, בקיצור מלא פרטים יבשים ודי משעממים אם להודות על האמת. הייתי ממש קרוב להגיד שאין לי שום דבר ממשי לומר על השעמום הזה,

אבל אז הסתכלתי על סוף הפרשה, שהוא גם החותמת של ספר שמות בכללותו, והבנתי שכמעט פספסתי את האותיות הקטנות של החוזה הזה.

בסוף הפרשה אנחנו במעמד מרגש של חנוכת הבית של אלוהים, או במילים אחרות הקמת המשכן. הענן מכסה את אוהל מועד וכבוד יהוה מילא את המשכן. איזה כיף, אלוהים אוהב את הבית שהכינו לו! אממה, אלוהים, איך נאמר את זה, קצת דרמה קווין בנוגע לשהות שלו באוהל מועד. כשבא לו הוא באוהל מועד וכל עם ישראל חונה סביבו. בשנייה שנמאס לו כולם צריכים לקום וללכת. האם זה משנה אם זה מתאים לעם ישראל לקום וללכת? לא, כי אלוהים אומר ולכן עושים.

על פניו, זה נשמע כמו סתם משחק מאוד מוזר של דג מלוח, אבל אני חושב שזה בעצם כל הסיפור של ספר שמות. במהלך הספר הזה אנחנו מתוודעים לתהליך היווצרותו של המנגנון או הממסד הדתי (מערכת שיפוט, חוקים ברורים, כוהנים שמבצעים, כלכלת תרומות ועוד) שנועד להפוך את עם ישראל מעם של עבדים לעם ריבוני. מה שאנחנו עדים לו כאן בסוף הפרשה, אלו אותיות קטנות קטנטנות שמזכירות לנו מה מחייב המנגנון מכל אחד ואחת שנמצאים בו - ציות מוחלט לאלוהים.


פרשת ויקרא, חומש חדש, פרשות חדשות, איזו התרגשות! האמנם?

הפרשה צוללת מיד לתיאור של "אדם כי יקריב מכם קרבן ליהוה" ומתחילה לתאר את כל הקורבנות האפשריים שהוא יכול להביא ואיך בדיוק הכהנים צריכים להקריב את הקורבן ומה לעשות עם כל החלקים השונים שלו. בואו נאמר שהפרשה הזו (ואולי עוד פרשות בהמשך) צריכות להגיע עם אזהרת טריגר לצמחונים/טבעונים.

בהמשך אנחנו מגיעים לקורבנות שהם תוצאה של "נפש כי תחטא בשגגה" ופה יש הבדל בסוג הקורבן בהתאם למי שחטא ובהתאם לחטאים (ולא חסר פה פירוט על זה).

לכאורה, זה פשוט המנגנון שהיה נהוג בעבר לעבודת האל ולכפרה על חטאים, חסר לי על מה לדבר שאני מתעסק בקורבנות?

כן, חסר כאן משהו מהותי - בני האדם. זו פרשה שעוסקת מההתחלה ועד הסוף במה צריך לקרות ברגע שאנשים החליטו לעשות מעשה בעצמם. בין אם זה "אדם כי יקריב קורבן" - למה הוא מקריב? מה קרה שהוא רוצה להשקיע עכשיו כסף בהקרבה של קורבן שהוא לא יהנה ממנו בשום צורה? מה הנסיבות שהובילו להחלטה הזו?

ובין אם מדובר בחטא בשגגה - אוקיי הוא הקריב קורבן והכל בסדר, אבל מה עם הנסיבות שהובילו לחטא? מה עם רגשות האשמה והבושה שהוא חטא וכולם יודעים בדיוק מה הוא עשה? (זוכרים את הפירוט המדוקדק לפי כל חטא?) איך הקרבת קורבן גורמת לאדם להשתנות כדי שהוא לא יחטא שוב?

הפרשה הזו מתעלמת מהמורכבות הייחודית שנקראת להיות בן אדם עם מחשבות, תחושות ורגשות שלא נעלמות רק כי דמות סמכותית אמרה להם שעכשיו הכל בסדר.

הפירוט המדוקדק כל כך של איך בדיוק צריך להקריב את הקורבן כדי שאלוהים יהיה מרוצה ויסלח לך, גורם לאלוהים להישמע פחות כמו אלוהים כל יכול שאוהב את העם שלו ורוצה בטובתם וקצת יותר כמו ילד שלא רוצה שהאפונה והגזר ייגעו אחד בשני בצלחת.


הכל צפוי - דבר כפירה לפרשת צו

ברוכים הבאים להקרבה של אהרון ובניו! אני לא מדבר על כמות הקורבנות שהם יצטרכו להקריב לשארית חייהם, אלא על איך הפרשה הזו מתארת את ההקרבה של שארית חייהם (חלקם מהר יותר מהצפוי, אבל זה לפרשה הבאה).

בהמשך ישיר לפרשה הקודמת, אנחנו שוב מקבלים תיאורים מפורטים, מדי, של הקרבת קורבנות, והפעם עולה, מנחה, חטאת וזבח השלמים, א-י-ז-ה כ-י-ף! לאחר מכן אנחנו עוברים לטקס המשיחה של אהרון ובניו לשרת בקודש באוהל מועד, שכולל תיאורים של קורבנות והזיית דם על אהרון שלא היו מביישים סצנות מאינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור. בסיום המשיחה, הם נכנסים לאוהל מועד לשבעה ימים ואסור להם לצאת משם, כי ככה אלוהים ציווה את משה.

כשקראתי את הפרשה נזכרתי בשורה מהשיר "כהן גדול" של יאיר הררי - "בין תמיד של בוקר, לתמיד של בין ערביים, אפחד לא עושה לו חשבון". אני חושב שבשורה הזו ובעיקר בשם של הפרשה הזו טמון דבר הכפירה הזה. אהרון ובניו (וכל הדורות אחריהם של הכוהנים) מקבלים בפרשה הזו חיים שבהם הכל מדוד, ידוע, ברור, צפוי, מהונדס, מצווה לפרטי פרטים. היותם אנשים עם רצונות וצרכים נמחקת בטקס המשיחה לדורי דורות. זה לא משנה מה קורה לך בין תמיד של בוקר לתמיד של בין ערביים, אף אחד לא יעשה לך חשבון, אתה חייב לעשות הכל, בדיוק, אבל בדיוק כמו שציוו אותך.

אם תקשו ותשאלו "בסדר, אני לא כוהן, מה אתה רוצה ממני?", אענה שזה שאנחנו כבר לא בתקופה פולחנית של קורבנות, לא אומר שלא גדלנו עם ציווים מפורטים ומדוקדקים על איך נכון לקיים את פולחן האל - איך להתלבש, איך לחשוב, מתי מותר להרגיש ובכלל מתי מותר ומתי אסור, ותעשו הכל אחרת תמותו, או איזה משהו בסגנון.


והרשות נתונה? - דבר כפירה לפרשת שמיני

את הפרשה אנחנו פותחים עם הטירונות של אהרון ובניו, אבל שלא כמו הטירונות שאני עברתי, המחיר של טעות ביחידת המשכן, הוא אחר לגמרי.

היכנסו רגע לנעליים של אהרון ובניו ביום חנוכת המשכן. הם הרגע סיימו את שיעור פרשת "צו" וכל הפרטים של כמה חלב לשים על המזבח ולאיזה כיוון לזרוק את הדם, טריים להם בראש.

אהרון יוצא לדרך ועושה תרגולת "עולה! חטאת! שלמים!" שגורמת למשה להתגאות בחייל המוצלח שהוא קיבל (מאמא).

נדב ואביהוא, כמו כל צמד טירונים קלאסי, מגדיל ראש ובמקום לחכות לפקודת "אש", הם משתמשים במחתות שלהם מוקדם מדי.

מפקד אוהל מועד ניגש לנדב ואביהוא ואומר להם "חבר'ה, אש רק בפקודה שלי" וכולם צוחקים על זה אחר כך בשעת ט"ש. או במילים אחרות "ותצא אש מלפני יהוה, ותאכל אותם, וימותו לפני יהוה".

כאן, אמור להגיע הפאנץ', הטוויסט, הכפירה בעיקר.

הפעם, אני משאיר לך, מי שחווה כרגע את הקריאה בדבר הכפירה השבועי, להשלים את דבר הכפירה בעצמך ולהגיד מה עולה בך אל מול התחקיר של אירוע "אש זרה" במחלקה 1 בטירונות של יחידת המשכן. איזה מין קשר מתואר כאן בין אלוהים לכוהניו? מהו מרחב הטעות שמתואר כאן ביחסי אלוהים ואדם?

אז נכון שאת הפעולה של כפירה בעיקר השארתי לך, אך בכל זאת צריך לסכם, והפעם בשיר. הפרשות צו ושמיני בדיבור אחד נאמרו והשיר נכתב בהשראת החיבור בין שתיהן.

"הכל צפוי!

איך ייקשרו השרוכים

ועל איזה יד יישארו סימנים של פרה.

איזה מחשבות להוציא מהראש,

ואיך לשמור על הברית.

את מי לאהוב מבלי יראה ופחד,

ומתי לפנות מקום ליראה (זה רק כי הוא אוהב אותך, באמת).

והרשות נתונה?"


תמונה מייצגת לפרשת תזריע

דבר כפירה לשבת פרשת תזריע

למנה ראשונה בפרשה, אנחנו מקבלים פטריארכיה מוגשת על מצע של הבדלי טומאה בין לידה של בנים לבין לידה של בנות (כמובן שלידה לכשעצמה היא דבר מטמא, כי בנות זה איכסה). אך המנה העיקרית והקינוח הן כל מה שהופך פצעים שונים בגוף לצרעת, או במילים אחרות "איך התגייסתי להיות כהן גדול אבל בסוף הפכתי להיות רופא עור - סיפורו של בחור צעיר משבט לוי".

בכנות, קשה לקרוא על צרעת מבלי לחשוב על הפרשנויות השונות לסיבה שבעטיה מקבלים צרעת, סיבות שלא מופיעות בכלל בפרשה. אז אם לא צרעת, על מה כן נכתוב? במה נכפור הפעם? את ההשראה קיבלתי השבוע מסדרת טלוויזיה.

אפשר לסכם את כל הפרשה הזו בשתי מילים - טמא וטהור. ילדת? את טמאה. יש לך פצע עם בהרת לבנה? אתה טמא. יש לך חתך מנייר? אתה טהור (אלא אם הנייר הזה נגע במת קודם ואז אתה טמא). בפרשה הזו אנחנו נחשפים, שוב, לבינאריות של העולם הדתי - או טומאה או טהרה, או שזה מותר או שזה אסור, או שכר או עונש. אין אמצע, אין גם וגם. אי אפשר להיות קצת טמא והשאר טהור. אי אפשר להגיע לכהן ולשאול: תגיד, הפצע הזה הוא צרעת? ולקבל תשובה של אולי.

זה לא שהבינאריות הזו, של כן או לא, נשארת רק בתחומי נגעי העור או הבאת ילדים לעולם, זה הרבה מעבר. התפיסה בעולם הדתי שיש להם את הסטמפה האלוהית מאחורי הקביעות האלו, מחלחלות פנימה לתפיסה של המציאות - ברור שאני יודע מה נכון ומה לא נכון וברור שהנכון אצלי, אלוהים אמר! אה ואם אתה לא בטוח אם זה נכון או לא, לך לרב הוא כבר יגיד לך.

איזו סתירה בין הבינאריות של הדת לבין המורכבות של העולם. רק תחשבו על כל הבעיות שנוצרות כשמנסים למצוא תשובה של כן או לא, לשאלות שהתשובה עליהן נמצאת באינסוף שבין הכן לבין הלא.

לסיום, אני רוצה לשאול מה איתך? מה החוויה שלך אל מול המותר והאסור של העולם הדתי? איזה דברים קרו לך כשלא היה לך קיצור שולחן ערוך להתמודדות עם העולם שמחוץ לעולם הדתי?


טומאה וטהרה: כלבי הרועים של אלוהים - דבר כפירה לפרשת מצורע

לפני שלוש שנים, נסענו קבוצת חברים לסופ"ש בערבה. במהלך הסופ"ש נסענו לחוות כבשים באזור שיש לה כלבי רועים ועברנו שם סדנה חווייתית שבה ניסינו להחליף את כלבי הרועים בהכנסת הכבשים למכלאה. על אף שניסינו כמיטב יכולתנו ואפילו הייתה מגמת שיפור מסוימת ככל שצברנו ניסיון, לא יכולנו להתחרות ביעילות של כלבי הרועים.

בעלת החווה לימדה אותנו שכבשים הן לא החיה הכי מבריקה שיש ואם תרצו שהיא תלך ימינה, צריך לבוא אליה מצד שמאל והיא תפנה ימינה, ולהפך. מה שהכלבים עושים זה מאגפים את הכבשים בהתאם להנחיות של הרועה.

כשקראתי את הפרשה השבוע, הזיכרונות מהסדנה הזו בערבה צצו ועלו.

הפרשה ממשיכה את הקו משבוע שעבר ועוסקת בדיני טומאה וטהרה - איך המצורע נטהר, מה קורה אם יש צרעת בבית, ולקינוח קצת דינים של "בינו לבינה". ספוילר, זה לא ממש משנה מי אתה, מה היכולות הכלכליות שלך או מה הרצונות שלך, אם אתה טמא - אתה צריך לעשות הכל כדי להיטהר. למה? כי טומאה מביאה איתה הרחקה מהקהילה ואי אפשר לשרוד בלי זה (ואוהו מה שיש לי לומר על זה בהמשך).

אז איך זה קשור לכלבי רועים לעזאזל? כי גם אם מדובר במכלאה המפוארת ביותר בעולם, עם עמוד ענן מלפנים וכבש כבש תחת גפנו ותחת תאנתו, עדיין מדובר במכלאה, עם גדרות מאוד ברורים, ומי שקובע לאן הולכים זה הרועה. אבל הוא לא יכול להיות בכל מקום כל הזמן () ובשביל זה צריך צמד כלבות נאמנות, טומאה וטהרה, שנושאות איתן איום מתמיד של נשיכה לכבשה הסוררת שתסטה מהדרך.


דבר כפירה לשבת מארח את הכותבת "דרור הציפור".

(רוצים לכתוב לנו גם? שלחו הודעה בפרטי!)

כשקראתי את ההגדה בליל הסדר, עם תינוק מתוק על הידיים (לא לדאוג, הוא לא שלי), קצת מבושמת כמובן, ניסיתי לחשוב מה בדיוק מסתתר בסיפור של ההגדה. מה יש בסיפור הזה, שבגללו אנחנו יושבים עד היום ומקריאים את אותן השורות שוב ושוב ומה הן רוצות לספר לנו. מה שעלה לי הפעם, הוא הצד של אלוהים בסיפור.

במבט ראשון זה נראה לי כמו רצף מכוון של אירועים שמתגלגלים במדויק כדי להגיע לאותו רגע נשגב של יציאת מצרים, מעמד הר סיני, קבלת התורה והפיכתנו לעם. אבל במבט שני אני חושבת שאולי משהו קצת השתבש בדרך.

נתחיל ב- "ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו וישמע את קולנו..." זה נשמע כאילו אלוהים ישב וחיכה שנצעק אליו. הרי סבלנו עוד לפני שצעקנו והוא לא בא לעזרתנו. יכול להיות שהוא פשוט רצה שנקרא לו, שנבקש את עזרתו, שנהיה זקוקים אליו?

נראה לי שכן, כי כשהרגע הזה מגיע, הרגע שבו בני ישראל סוף סוף קוראים לו, אלוהים יוצא מגדרו. הוא מוציא אותנו ביד חזקה! ובזרוע נטויה! ובמורא גדול! באותות! במופתים! הוא ולא שליח, הוא ולא שרף!

זאת ועוד, הוא יוצא למסע נקמה במצרים על כל שעוללו לבני ישראל - "דם ואש ותמרות עשן", החל מעשרת המכות ועד חיסולם הסופי בקריעת ים סוף.

למה? מה הסיפור עם כל השואו הזה? הוא רוצה שלא נפספס אותו? שהפוקוס יהיה עליו?

או שאולי כל זה נועד כדי להרשים אותנו, שנאהב אותו, נעריך אותו, נהיה אסירי תודה, נביט בו בעיניים מעריצות וגאות, נהיה שייכים אחד לשני ונהיה הכי קרובים בעולם, לנצח נצחים?

אבל מה שקורה בפועל, זה שלצד כל האותות והמופתים והיד החזקה, אלוהים קצת שוכח להתעסק בעם ישראל. ההתמקדות באני ולא שרף, מסיטה את תשומת הלב מבני ישראל, והתמקדות שלו בנקמה במצרים או בעשיית נסים שיפארו את שמו. שוב לא משאירה מקום לבני ישראל.

כך נוצר מצב שבו בני ישראל, ששנים היו תחת ידם האכזרית של המצרים, שהיו צריכים עכשיו יד רכה ומחבקת, שוב נתקלים בבת אחת באיזה כוח גדול חזק והרסני שמוחק ברגע את מה שרק ירצה. במקום ליצור קירוב ואהבה וחמלה, הוא מייצר ריחוק כזה של פחד וכבוד.

אז בני ישראל יצאו ממצרים, ואנחנו כבר לא עבדים, ועודנו חוגגים ומספרים כל שנה את מה שקרה שם. אך לפעמים אני חושבת שבעצם אלוהים קיבל הרבה כבוד ומורא והלל והודאה, ובכל שנה אנחנו מזכירים לעצמנו (ולו) את זה. אבל אולי, רק אולי, אלוהים בסך הכל רצה מה שכולנו רוצים - קירבה, חיבור ואהבה, הוא פשוט לא ידע איך לבקש את זה.


עזבו, אתם לא יודעים כלום - דבר כפירה לפרשת אחרי מות

כמו כל תחקיר טוב, גם את הפקת הלקחים של תחקיר "אש זרה" שחקר את מותם של נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה, לוקח זמן לבצע. במקרה שלנו רק היה צריך הפוגה קטנה של טומאה, טהרה וצרעת למיניה. אז בלי הקדמות נוספות, בואו נצלול פנימה.

אלוהים פונה לאהרון אחרי מות שני בניו ואומר לו שלא יבוא אליו בכל פעם שבא לו, אלא רק פעם בשנה ביום כיפור. רגע, מה? מה אהרון עשה לא בסדר? אלו היו נדב ואביהוא שפתחו באש. מילא אם הוא היה מחדד לו שוב את נהלי פתיחה באש, אבל הוא משנה אותם לחלוטין. הוא אפילו מוסיף שבפעם היחידה הזו שבה אהרון מגיע אליו, הוא צריך להביא איתו שעיר לעזאזל ובאמצעותו יכופר לעם ישראל על כל חטאותיהם.

אז מה הקטע? כדי להבין את זה, צריך להסביר את המושג "סוכנות" (Agency). סוכנות הוא מושג שמתאר את היכולת של אדם לפעול בכל סביבה נתונה בחופשיות, על דעת עצמו. מה שאנחנו עדים לו בהפקת הלקחים של אלוהים הוא הפקעת הסוכנות הזו מידי האדם אל האל בחזרה. למה? כי שני הבנים של אהרון טעו בשיקול הדעת שלהם, אז הוא מפקיע את הסוכנות של אהרון לקבל החלטות על דעת עצמו בשאלה מתי להיכנס אל הקודש. אלוהים נכווה ברותחין ומחליט להיזהר בצוננים וכך אנו מקבלים את השעיר לעזאזל שמפקיע את הסוכנות של עם ישראל לכפר על חטאותיהם בעצמם, השעיר יעשה זאת עבורם.

גם בפרשה הזו, אנו נחשפים לאופן שבו מתעצבת מערכת היחסים שנרקמת פה בין עם ישראל לאלוהיו, קצת אחרי שנגמר ירח הדבש של הר סיני והם עברו לגור ביחד באוהל מועד. טעות אחת בשיקול הדעת ומעכשיו אין צורך להפעיל שיקול דעת, אלוהים עושה זאת עבורנו. אבל בדיוק כמו השעיר לעזאזל שחושב שהוא יוצא לטיול במדבר, זוהי רק ההתחלה במערכת היחסים הרעילה שמתהווה לה כאן.


אני ואני ואני - דבר כפירה לפרשת קדושים

עוד שבת עוברת וכהרגלנו בקודש, עוד רובד בעייתי בקשר בין אלוהים לעם ישראל נחשף בפרשה, רפרנס קטן למשחקי הכס ובקיצור - בואו נתחיל!

"קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם". אם תהיתם היכן נמצאים שורשי הביטוי "בטל רצונך מפני רצונו", אז פסוק ב' בפרק י"ט ספר ויקרא יהיה מקום טוב להתחיל בו. קודם כל תהיו קדושים. למה? כי אני אמרתי. למה אמרתי? כי אני קדוש ואתם צריכים להיות כמוני. האם זה משנה לי שאני ישות אלוהית כל יכולה שיכולה לברוא סלע שאינה יכולה להרים ואמת המידה שבה אני מודד את עצמי אינה רלוונטית למדידה של יצורים שאני בראתי מעפר? נקודה טובה, תנו לי לחשוב על זה רגע... לא, זה לא משנה לי בכלל.

אלוהים מצווה את בני ישראל בתחילת הפרשה ציווי שלא ניתן לקיים, כי הוא אל כל יכול והם בני אדם, אלו שתי מעמדות שונים בתכלית שלעולם לא יוכלו להגיע לאותה דרגה. זה כמו לבקש מהכלבה שלי לשלם שכר דירה, כי בבית הזה גבירתי לא אוכלים בחינם. מילא הוא היה מסתפק בציווי הכללי הזה, אבל הוא רק מוסיף חטא על פשע כשהוא מוסיף עוד ועוד איסורים וציוויים שבני ישראל צריכים לעמוד בהם כדי להיות קדושים, ציוויים ואיסורים שהוא רחוק מלהתמודד עם האתגר שבציות להם, כי אם זה לא היה מספיק ברור עד כה, הוא פאקינג אלוהים!

אז מה הסיפור פה ואיך זה קשור למשחקי הכס? אלוהים כפי שהוא מצטייר בפסוקים האלו, הוא דמות די גחמנית ויצרית. מספיק שתסתכלו על הסדר שבו מופיעים האיסורים והציוויים בפרשה ותראו שאין שום סדר קוהרנטי לאופן שבו זה נאמר, כמעט כאילו אלוהים כותב את הנאום הזה תוך כדי שהוא נואם אותו. הוא מצווה על עם ישראל דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם מלכתחילה (זוכרים שהוא אל ואנחנו בני אדם?) ובנוסף לכל זה הוא לא מפסיק להזכיר לנו כמה הוא אל גדול וחשוב.

כמה הוא מזכיר לנו? בתוך פרשה שמורכבת משני פרקים בתנ"ך, 20 פעם מופיעה ההצדקה "אני יהוה" בתוכם. יותר מזה, רק בפרק הראשון, שמורכב מ37 פסוקים, זה נאמר 16! פעם, כמעט כל פסוק שני.

או כמו שאמר לורד טייוין לנכדו המלך ג'ופרי שזעק שהוא המלך והוא יעניש את דודו שדיבר אליו לא יפה:

Any man who must say I'm the king is no true king.


אמור להם, אחרת מה יגידו - דבר כפירה לפרשת אמור

על פניו (או למראית עין, קריצה קריצה, ספוילר), הפרשה הזו נראית כמו ספר או נאום שערוך בצורה לא טובה. אין קשר קוהרנטי בין דבר אחד לשני ואנחנו עוברים מהנחיות ספציפיות של טומאה וטהרה לכוהנים, דרך רשימת הפטורים לכוהנים, עיקוף קטן להנחיות על חגים מיוחדים עד לסיום הפרשה עם קצת חוקים של עין תחת עין.

אך מה שתפס אותי בקריאה הראשונה היה סיפור קצר, על בן של אישה ישראלית ואיש מצרי שרב עם איש ישראלי. בן האישה הישראלית, לא עלינו, מקלל את השם. בקצרה, הוא מוכנס למעצר עד שאלוהים אומר שמי שנוקב בשם יהוה צריך לרגום אותו באבנים וזה מה שקורה. לכאורה, עוד סיפור על אלוהים שנעלב מקללה של אדם ואז מעניש אותו במוות. אבל כמו שהבנתם, זה רק למראית עין. כי מה שמסתתר פה בין הפסוקים הוא יום ההולדת של תפיסת העולם של "מה יגידו".

זה מתחיל באיך הכוהנים צריכים להיראות (מסתבר שקרחת זה turn off רציני לאלוהים), עם מי הם צריכים להתחתן ועם מי לא, איך בעלי מום למיניהם לא יכולים להיות כוהנים, איך אסור להקריב קורבן בעל מום ונגמר בתפיסה "השוויונית" של עין תחת עין. או במילים אחרות, מה שרואים כלפי חוץ הרבה יותר רלוונטי ממה שרואים כלפי פנים. מה זה משנה אם אבא שלי יודע שאני לא מאמין באלוהים ולא מתפלל, עדיין הייתי צריך ללכת איתו לבית כנסת במשך שנה, כדי שלא ישאלו שאלות.

אפילו בסיפור של המקלל, היה מאוד קריטי למחבר לומר שמי שקילל הוא לא באמת משלנו, זה השורשים המצריים שלו שגרמו לו לקלל את אלוהים. העיקר שלא יחשבו שזה לגמרי ישראלים.

לסיום קבלו אנקדוטה נוספת בסיפור של המקלל מהפסוק הבא "איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו. ונוקב שם יהוה מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה". כלומר, לבחירות שאתה עושה בעצמך מול אלוהים, במקרה הזה כועס/מקלל אותו, יהיו השלכות שלך מולו, זה בינך לבינו, זה פנימי. אבל מספיק שרק תגיד את השם שלו, לא כקללה או כעלבון, ואתה עומד בפני מוות בסקילה. אני אשאיר לכם להבין לבד איך זה קשור למראית עין.


תמונה מייצגת לפרשת בהר

עבדים היינו? או מה עניין שמיטה להר סיני? - דבר כפירה לפרשת בהר

כן, גם אני לא מאמין שזה קרה - השתמשתי בכותרת של דבר הכפירה במשהו שרש"י כתב. אבל להגנתי ייאמר שהתשובה שאני הולך לתת לשאלה מה הקשר עכשיו שמיטה, היא שונה לגמרי. אז קדימה, תיקחו שש נשימות ובשביעית - דבר כפירה:)

שמיטה. על פניו, רעיון חדשני (יש שיגידו אף סוציאליסטי) של הפוגה, עצירה, מתן זמן התאוששות לקרקע, כולם יכולים להנות מהתבואה שלה. בנוסף, אחרי שבע שמיטות, שנת היובל. שנה של שחרור מחובות, נחלות משתחררות וחוזרות לבעליהן, עבדים משתחררים (עכשיו זה כבר ממש נשמע סוציאליסטי). אוקיי, נשמע ממש טוב, מה הקאץ'? מה מסתתר פה בין השלום, אחווה ואהבת חינם שמתוארת פה? טוב ששאלתם!

קשה לומר שזה מסתתר בין הפסוקים, אבל זה בהכרח לא מה שזוכרים כשמדברים על הופעת הבכורה של השמיטה בחיינו. כי מה שמתואר בפסוקים האלו, בין היתר, הם פירוט של החוקים למסחר בעבדים. כמובן שגם בחוקים שלנו יש הפליה נגד גויים, אותם אפשר להעביד בפרך והם כמובן הבחירה המועדפת למי שמעוניין לשעבד בני אדם (ואל דאגה עם ישראל מסודר, כי עם הכניסה לארץ יש מבצע אחד פלוס אחד - נלחמים בתושבים המקומיים ומי שנשאר בחיים יילקח לעבדות). במידה ובכל זאת לקחת עבד מבני ישראל, הוא לא הופך לעבד עד סוף הדורות, רק עד שנת היובל.

למה? כי בני ישראל כבר היו עבדים ועכשיו הם משוחררים, הם עשו מספיק עבדות בשביל כל שושלת הדורות אחריהם. אוי סליחה, פנטזתי לרגע, בעצם הם לא יכולים להיות עבדים למישהו אחר, כי הם כבר עבדים של אלוהים. אם הם עבדים של בני אדם, זה רק כי אלוהים משכיר אותם עד שנת היובל. או כפי שכתוב בסוף החוזה - "כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אני יהוה אלוהיכם".

אז מה עניין שמיטה להר סיני? טוב ששאלתם! שמיטה היא התזכורת הכי טובה ליחסים הבסיסיים ביותר בין אלוהים לבני ישראל - אדון ועבדים. אלו יחסים שבהם העבדים עושים בדיוק מה שהנוגש רוצה ותלויים ברצונו הטוב כדי להתקיים. למשל למה לעצור עבודה חקלאית בשנה השביעית? כי אמרתי! אבל מה נעשה בלי לגדל אוכל שחיוני להישרדות שלנו בחברה חקלאית לחלוטין שאין לה שום יכולות לשרוד מבלי להסתמך על הטבע? אני אדאג שיהיה לכם מספיק אוכל בשנה שלפני כן, תסמכו עליי. איזה אדון טוב שדואג לעבדים שלו, אה?

שתי מחשבות לסיום -

האחת, עבדים לאלוהים לא יכולים להחליט שהם לא עבדים. הוא קבע ומבחינתו אתה תמיד תהיה עבד, כי עבד לא יכול לשחרר את עצמו, רק האדון יכול. מה שמסביר את הרצון של כל הסביבה שלי להחזיר אותי בתשובה או לשכנע אותי שזה יעבור לי, כי מי העבד המשוגע הזה שרוצה להיות חופשי? עדיף להישאר ביחסי שלום עם האדון (עולם).

השנייה, לא סתם הפרשה הזו נקראת בדרך כלל בסמיכות לפרשת בחוקותיי. כי מה שמגיע בשבוע הבא, הוא הצד של הנוגש, שהעבדים לא רוצים לפגוש.


חכה שאבא (שבשמיים) יחזור הביתה או: דבר כפירה לפרשת בחוקותי

לפני ששמתי לב, הגענו לפרשה האחרונה בספר ויקרא. חייב להודות שלא חשבתי שהספר שאני מכיר בשם "תורת הכוהנים" יכיל בתוכו כל כך הרבה תובנות ונקודות מבט חדשות על הקשר שבין אלוהים לאדם. אז בואו נצלול לפרשה ועל הדרך נבין מה בדיוק התמה של ספר ויקרא.

אני כנראה לא אגלה לכם את אמריקה כשאגיד שאנחנו מקבלים בפרשה הזו טעימה של הברכה והקללה שקשורים לעבודת אלוהים. אם בחוקותי תלכו, אם תעשו מה שאני אומר, יהיה ממש אחלה, באמת. אבל, אם לא תלכו??? וואי וואי וואי מה שאני הולך לעשות לכם אם לא תלכו בחוקותי. אני כנראה גם לא אגלה לכם את אמריקה אם אגיד לכם שכמות הפסוקים שמוקדשת למה יקרה אם לא נלך בחוקותיו היא פי 3 מכמות הפסוקים שמוקדשת למה יקרה אם כן. מה שכן עלול להתפספס בתוך הפסוקים האלו זו האמירה שאחרי כל מה שאלוהים יעשה אם לא נלך בחוקותיו, מוזכרת העובדה שאפילו בארץ אויב הוא לא יכלה אותנו כי הוא זוכר את הברית ראשונים שלו איתנו. אוף די להיות כזה רומנטי אלוהים! אתה גורם לי להסמיק.

אז מה בעצם קרה בויקרא? קיבלנו הצצה ליחסים שבין אלוהים לעם ישראל. אם נסתכל על ספר שמות, נוכל לראות את השתלשלות סיפור האהבה בין אלוהים לעם ישראל, כשיציאת מצרים ומעמד הר סיני הם קצת כמו הצעת נישואים והחתונה. ספר ויקרא לעומת זאת, מתאר מה קורה אחרי שעברנו לגור ביחד ופתאום שמים לב שלצד האהבה, יש הרבה יותר מקום ליראה מפני אלוהים - עושים בדיוק כמו שאני אמרתי (הדקדקנות בפרטי הקורבנות - ויקרא/צו), אין מרווח טעות (נדב ואביהוא - שמיני), יש כלבי שמירה כשאלוהים לא שם (טומאה וטהרה/תזריע מצורע), צמצום הסוכנות האישית (אחרי מות), התעלמות מיחסי הכוחות בין יצור אלוהי לאדם (קדושים), מניעת היכולת לבקר את האל בפומבי (אמור) ולבסוף תזכורת לאופי היחסים שיש בינינו - אדון ועבדים (בהר).

הסיום של הספר הזה עם פרשת בחוקותי הוא האב אבא (ראיתם מה עשיתי כאן?) של הדגלים האדומים במערכת היחסים הזו. כי לא רק שמערכת היחסים הזו חיה תחת איום מתמיד של חכה חכה מה יקרה אם לא תקשיב לי, היא גם מגיעה לצד הליטוף של - גם אם תקבל ממני מכות רצח, אל תשכח שאני עושה את זה כי אני אוהב אותך ואתה תמיד תהיה הראשון שלי, כן?



 

מוזמנים ומוזמנות להמשיך לעקוב אחרי דברי הכפירה השבועיים שמתפרסמים בסושיאל מדיה שלנו כל שבוע, סביב זמן ארוחת שישי. הזווית הדתלשית, מובטחת כתמיד :)


27 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page