%20W.png)
ייחורים: דתלש בתל אביב
אחת לכמה זמן אני נזכר בזה. אני שתול בתל אביב כמו ייחור מעציץ פוטוס, הרגליים שלי מרפרפות במים, מבקשות להצמיח שורשים בכוס זכוכית, נושאות זיכרון של אדמה. נגדעתי, לכאורה בחרתי להיגדע, ואין חרטות, אבל זו לא האדמה שלי. לא לגמרי שלי.
סבתא שלי תמיד אמרה לי שצריך לדעת להבדיל בין אידיאולוגיה לבין רוע. היא הנחילה לי את הכלל הזה כבר מגיל צעיר, ובכל פעם חשפה לי טפח קטן ממרחבי התוהו שבין אידיאולוגיה לרוע, לא להעמיס על ילד קטן מכאובים של שבעים או שמונים שנות קיבוץ.
כשהייתי ילד צעיר היא סיפרה לי על הפעם הראשונה שבה נדרשה להבדיל בין שמי האידיאולוגיה למימי הרוע: היא הייתה ילדה קטנה, בקיבוץ, כשאביה נשלח לעוד אחת ממשימות התנועה בחו"ל. כשחזר הביא לה כמתנה זוג נעליים חדשות. סביר להניח שהייתה זו הפעם הראשונה בה ראתה נעליים בתוך קופסת קרטון, ולא עומדות על מדף במחסן הבגדים שזכה לשם המלבב "מחסן ילדים".
גם מזכ"ל התנועה יכול לחטוא לפעמים, וכשהטיס איתו מעל לאוקיינוס את זוג הנעליים הקטנות לא שיער מה הוא מעולל. כשנחתו הנעליים בשער הקיבוץ היה צורך להכריע בסוגיה: למי הן שייכות? האם רק הילדה אסתר כוכבא תוכל לנעול אותן, או שמא נדרש להעביר את הנעליים לסמכותה הבלעדית של מנהלת מחסן הילדים, שתחליט מי הילדה שתזכה בהן. לבסוף נפלה הכרעה: נעל אחת נשארה ברשות משפחת כוכבא, והשנייה נלקחה למחסן הילדים. ואף אחת מבנות הקיבוץ, כל שכן אסתר, לא זכתה לנעול את הנעליים שאיסר הביא עם שליחותו. כך, בת שמונה או תשע, למדה סבתא להבדיל בין אידיאולוגיה לבין רוע.
*
אחת לכמה זמן אני נזכר בזה. אני שתול בתל אביב כמו ייחור מעציץ פוטוס, הרגליים שלי מרפרפות במים, מבקשות להצמיח שורשים בכוס זכוכית, נושאות זיכרון של אדמה. נגדעתי, לכאורה בחרתי להיגדע, ואין חרטות, אבל זו לא האדמה שלי. לא לגמרי שלי.
*
עברתי השבוע ליד תיאטרון "הקאמרי", ונזכרתי איך למדתי להפריד בעצמי בין אידיאולוגיה לרוע. הייתי נער שחולם על תל אביב ועל תיאטרון ועל נערים, וכך נסעתי ברכבת לראות הצגות בכל התיאטראות. כבר ערב קודם התחילה ההתרגשות. דודה עדנה סידרה את הכרטיסים, אני הייתי בודק את זמני הרכבות, ובהתאם מתקשר לתורן ההסעות לרכבת, "נהג קטר" קראו לו בקיבוץ, שייקח אותי מהמשק אל התחנה ביבנה. כשיצאתי מהרכב בשער התחנה, אמרתי "תודה" וחיכיתי לראות שהוא מתרחק, ואז הורדתי את הכיפה. תחבתי אותה לכיס, הפעם הבאה שאצטרך אותה תהיה בעוד כמה שעות טובות. לפעמים נאלצתי להימלט מהאולם תוך כדי מחיאות הכפיים, להספיק להגיע לרכבת האחרונה. מאז אני מקפיד לגור תמיד בקרבת תיאטרון, ששום רכבת לא תשלוף אותי לפני סוף ההדרן.
יום אחד זימנה אותי מרכזת החינוך בקיבוץ לשיחת נזיפה. נכנסתי לחדרה בבניין המשרדים והתיישבתי מולה. סוכריות הטופי שהונחו שם דרך קבע על השולחן היו רק מסך סוכר, אבל אני אף פעם לא יכולתי לעמוד מול הפיתוי. שיחקתי בנייר כשהיא תיארה באוזניי, ספק במבוכה, כיצד נצפיתי לפני כמה ימים בתיאטרון "הקאמרי" בתל אביב בלי כיפה. הובא לידיעתה. גם כשכבר הצלחתי להתנתק ממורא האל שאינו, מורא עיני האח הגדול ליוו אותי עוד הרבה אחר כך, בכל מקום.
ידעתי מיד על מה מדובר. נזכרתי איך ראיתי בפינת האולם את סוכן החרש. ייתכן ואז האמנתי שהוא נשלח במיוחד מטעם המוסדות כדי לפקח על הכיפה שלי בתיאטרון. זעם הנעורים שלי כמעט ועמד לשרוף אותי מבפנים. כעסתי על האיש הרע הזה, כעסתי על מרכזת החינוך שטרחה לנזוף בי במקום להקשיב רוב קשב לסוכן המדון ולהתעלם. כעסתי על ההורים שלי ששתלו אותי במקום כזה שבו לא יכולים לעולם לצמוח פרחים באביב. הרגשתי איך הקשר האינטימי ביותר שהיה לי בשעתו, ביני ובין התיאטרון, חולל. נזכרתי בסבתא, נשמתי עמוק ולמדתי להפריד בין אידיאולוגיה לבין רוע.
*
"הובא לידיעתי" הוא ממחוללי הרוע הנפוצים ביותר בקיבוץ. יום אחד הובא לידיעתה של ועדת הצעירים שהסתובבתי בחתונה בלי כיפה; ביום אחר הובא לידיעתם שכשאני יוצא מהקיבוץ בשבת אני עובר בכוונה (!) ליד בית הכנסת בזמן תפילת מנחה; בהזדמנות נוספת הובאה לידיעתו של מזכיר הפנים שאני הומו. באמת קשה היה לפספס.
"אתה מאתגר אותנו", הוא אמר. ואני חייכתי והבטחתי לו שאת החתונה שלי עם בחיר ליבי אעשה בדשא הגדול בקיבוץ, בין חדר האוכל לבית הכנסת. סוכן החרש מהתיאטרון יהיה תורן הגשה, והצופה בתפילת מנחה בשבת יהיה תורן חיסול כשאני ארקוד בפרגולה עם בעלי הטרי, רגע אחרי שנחזור מחדר הייחוד שיוקצה לנו בשורת בתי הצעירים. היעדרו של החתן מעולם לא הפריע לי.
דתלש בתל אביב
אני מביט בדרור השותפה שלי משקה את העציצים ומטפחת את הייחורים ונזכר במשפט שנאמר לי בבניין המזכירות של הקיבוץ: "אולי יהיה לך טוב יותר בתל אביב". כך באבחת מזמרה ניתקו אותי משורשיי, תקעו אותי בכוס מים ודישנו במענק עזיבה. ועכשיו אני יושב בקפה "נחמה וחצי" שמשקיף לתיאטרון, בלי כיפה. וגם אם בפינה ליד השירותים מסתתר הבלש, הוא כנראה כבר מרגל אחרי ילדים אחרים. לא יאומן, אני אומר לעצמי, הם צדקו. יותר טוב כאן.
תגובות