top of page
שוקי בן נעים

חוני המעגל ואבן הטועים

מעגל

שוקי בן נעים הוא תסריטאי מחונן, דתלש ותיק ואיש של המילה הכתובה. מדי פעם הוא מעלה לפייסבוק שלו טקסטים מופתיים עם ניתוחים רעיוניים שמאתגרים את המחשבה. הוא נוהג לחבר בין עבר, הווה ועתיד בצורה מרחיבת תודעה, הוא נשען על המקורות שהוא מכיר ושולט בהם היטב, ונוהג לבעוט בהם בחן מבלי להתבלבל. אנחנו שמחים לפרסם כאן את אחד הטקסטים הדתלשיים שלו.


"פרייזר אומר שקשה מאוד לאתר שגיאה בקסם - וזו הסיבה שבגללה הוא עדיין מתקיים, אחרי כל כך הרבה זמן --- כי במוקדם או במאוחר, כישוף שנועד להביא גשם ייראה כאילו עבד. אם כי זה מוזר שמתישהו אנשים לא עלו על העובדה שהגשם יגיע במוקדם או במאוחר כך או אחרת"

("הערות על ענף הזהב של פרייזר", ויטגנשטיין)


לפי פרייזר, חוני המעגל הוא נוכל, כל המעשים שלו הם הצגה אחת גדולה. מהומה רבה על לא מאומה. התפילה שלו לא הביאה את הגשם, חוני נשאר במעגל עד שהגשם יופיע, כי הגשם היה מגיע במוקדם או במאוחר, הטפטוף היה הופך לסערה כך או אחרת, הסערה אף פעם לא היתה הופכת למבול.

ויטגנשטיין חשב שפרייזר אדיוט. הוא לא היה בעמדת מיעוט, כל האנתרופולוגים שבאו אחרי פרייזר חשבו שהאב המייסד של הדיסציפלינה שלהם לא היה מאה, ותפיסת התחת שלו על אנשים 'פרימיטיביים' כביכול היא פדיחה שכדאי להצניע.


אבל פרייזר לא היה אדיוט, הוא מתאר את מה שהוא מתעב בכשרון ופירוט רב. הוא מבין היטב מה מקסים בקסם ופולחן ומה מקור המשיכה שלהם. כמובן שבמוקדם או במאוחר יהיה מי שיבין שהגשם יורד עם או בלי תפילה, עם או בלי פולחן, קרבן, טקס, כישוף. למעשה, תמיד יש כמה כאלה. פרייזר בדורו כירון ידען בדורו כשמעון בן שטח בדורו.


אליבא דפרייזר, חוני המעגל יודע שהגשם לא תלוי בו, הוא רק מצטייר כמי שמתחטא לפני המקום והמקום עושה את רצונו. הוא מניפולטור שלא נכנע לחרדה ולייאוש, כי אין לו מה להפסיד, הוא לא חקלאי שזורע בדמעה, הוא דרוויש שחי במערה. החקלאים מנוהלים על ידי החרדה שלהם, אבל הוא רגוע מספיק כדי להבין שהגשם יירד בסופו של דבר, ואם הוא יחכה מספיק זמן במעגל הוא יקבל קרדיט על הגשם.


גם שמעון בן שטח יודע שהגשם יירד במוקדם או במאוחר. אבל הוא רוצה שהקרבנות בבית המקדש יקבלו קרדיט על הבאת הגשם. אם זה היה תלוי בו הוא היה שולח את הדרוויש הנוכל הזה לעזאזל. חוני קורא למקדש "אבן הטועים" הוא רוצה לשבש את המודל העסקי והשלטוני של המקדש, הוא מראה שאין צורך בקרבן או בניין מפואר כדי להביא את הגשם, הוא חותך להמון את פערי התיווך והמחירים. תראו, כל מה שאתם צריכים כדי להביא גשם זה דרוויש מתפלל במעגל. זה כמעט לא יעלה לכם. מבחינת בן-שטח, הורדת המחיר הזאת לכמעט חינם היא מסוכנת מאוד. אם תיתן משהו בכמעט חינם, אנשים יבינו שהם יכולים לקבל אותו בחינם. הגשם הרי יירד כך או כך, במוקדם או במאוחר, ומה שווה הגשם אם אנחנו לא שולטים בו?


לכן הסיפור הזה מסתיים בפשרה. בסוף כדי לעצור את המבול יהיה צורך גם בקרבן במקדש. התפילה מקבלת קרדיט על הגשם, הקרבן מקבל קרדיט על כך שהגשם לא הפך למבול. זו ברית בין 2 מיזמי נוכלות שמבטיחה את המשך ההצגה, המשך השליטה בהמון. פרייזר הוא כותב מחונן וערמומי, הוא כותב על מקסמי שווא בצורה מקסימה במיוחד רק כדי לבטל אותם כעפרא דארעא, אברא כדברא, שטויות במיץ עגבניות. שימו לב, הוא אומר, עד כמה דברים יפים ותלת-מימדיים יכולים להתחזות לאמיתיים ועמוקים, זה חלק מרכזי ממה שהופך אותם ליפים כל כך.


לכולנו יש יכולת להבחין בין מציאות ובדיה, אנחנו לא אדיוטים בהגדרה, אבל מבחינה רגשית יש משהו שכופה עלינו להרים את שולי הגלימה לרוץ ולהתמסר לאשליה.


הנה, יאמר פרייזר, אתה, ויטגנשטיין, לא אדיוט בכלל, אתה מנוהל על ידי הטראומה והחרדה ותודעת האשמה והחטא שלא הצלחת לנער כל ימיך ורגע לפני שהצלחת, העולם עלה בלהבות ואתה נפלת לבור, והדת הושיטה לך סולם, אז עכשיו אתה מחפש להיכנס בי, להוקיע אותי כאידיוט, רק בגלל שאני, ג'נטלמן הגיוני, מתעקש להצביע על אמת פשוטה: הדת לא הצילה אותך בשוחות, היא ארבה לך בשוחות כשאתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים כדי שתוכל לחזור לשלוט בך, לנהל אותך רגשית דרך המצוקות שלך, אם וכאשר תצא במקרה מהגיהינום הזה בחיים.


על זה ויטגנשטיין כנראה היה אומר:

אבל הגיהינום הזה שהייתי בו לא נוצר על ידי הדת, המלחמה הזאת לא נוצרה כמלחמת מצווה, ג'יהאד, מסע צלב. היא נוצרה על ידי ג'נטלמנים הגיוניים עם פתרונות מעשיים כמוך, פרייזר. הדת לא הצילה בהכרח את חיי, אבל היא נתנה לי משהו שאפשר לי לשרוד את הטירוף הכאוטי הזה שמסתיים במוות לכולנו, כך או אחרת, במוקדם או במאוחר.


אפשר להבין את הסיפור של חוני המעגל כך או אחרת תלוי בנקודת המבט. אתה מספר את הסיפור שלו לפי המשנה בתענית ומסיק ממנו שחוני הוא נוכל. ויש לך קייס.


אבל מי ששרד את המלחמה וזוועותיה מספר את הסיפור של חוני אחרת. לפי יוספוס בקדמוניות, חוני הוא צדיק, בעל תפילה, כשמבקשים ממנו להתפלל על הגשם הוא מתפלל והגשם בא. מה אכפת לו להתפלל על הגשם? אין לו שליטה על הגשם, כך או אחרת הגשם יירד ברצון האלוהים, במוקדם או במאוחר, עדיף לקבל את פניו באמונה תקווה ותפילה.


אבל כשהכהנים נצורים בעיר המקדש, והמון אנטי-כהני צר עליהם כדי להיפרע מהם חוני לא רואה בזה הזדמנות להיפטר מהתחרות העסקית. הוא מסרב להתפלל לניצחון של העם או נצחון הכהנים. הוא מתפלל שהתפילות של 2 הצדדים לא יישמעו. זה לא דבר שראוי להתפלל אליו.


מלחמה, בניגוד לגשם, היא מעשה ידי אדם, על אלימות יש לנו שליטה. כשאתם מבקשים ממני להתפלל, אומר חוני, אתם מבקשים ממני לתחזק אשליה של חוסר שליטה באירוע בו דווקא יש לכם שליטה. כי זו המשמעות של התפילה במשחק לשון: הכרה בחוסר שליטה, התמסרות מלאה לחוסר שליטה.


האנשים לא מצליחים להבין את חוני. הרי תפילה היא קסם, כישוף, שליטה, לא בכאילו, באמת. זה מדע מדויק. אם אתה חוני תיכנס למעגל ותתפלל, זה יקרה. אבל חוני מחזיק בסירובו. אתם טועים. אתם לא מבינים מה זה תפילה, אתם לא מבינים שכל אפשרות של קסם בעולם היא תוצאה של ויתור על שליטה.


בתגובה, חוני מוקף במעגל ונסקל למוות באבני הטועים.

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

تعليقات


bottom of page