top of page

משימה לא פשוטה - מה היה קורה אם לא הייתי יוצאת בשאלה? מיומנה של דתלשית

עודכן: 27 באוג׳ 2023


דתלשית משתפת


לפעמים בימים בהם אני ממהרת להגיע לשום מקום, וחולפת על פני עשרות אנשים בחיכוך קל עם הכתף, אני תוהה האם יכולתי להיות מישהי אחרת. זה לא שאני בהכרח רוצה להיות מישהי אחרת, כן? אולי רק לפעמים. רק קצת. זה פשוט שאני מנסה להבין האם אי פעם בכלל הייתה לי יכולת בחירה.


זה קרה לי כשהלכתי באזור השוק, כשניחוח של נוער בסיכון התמזג בצורה נפלאה עם כל מה שאפשר להכניס לתוך פיתה, ואי שם במרחק ליד דוכן תבלינים ראיתי זוג דתי צעיר מידי מחזיק ידיים. על ראשה היה סרט שהשאיר את רוב שערה להתנופף ברוח, ורק בזכות הטבעת שענדה הבנתי שהם בעצם כבר נשואים.


והם הביטו אחד בשני באהבה תמימה ופשוטה כזו. בכלל, ממרחק היה לי ברור שהכל לבטח כל כך פשוט להם.

הרי חייב להיות! השביל עליו כל אחד מהם צעד היה כל כך ברור, שאפילו המקומות שבהם ניתן היה ללכת לאיבוד היו צפויים כל כך, שכבר הועמדו מראש בצדדים שלטים צבעוניים שמכוונים כיצד לחזור לדרך.


איך כל אחד מהם בטח למד במוסד מופרד, והם נפגשו בימי שלישי בפעולות של בני עקיבא, כשסיפרו להם באמונה אדוקה על כוחה של תפילה. ואז הוא למד בישיבה כשהיא למדה במדרשה, והם חיזקו את עולמם הרוחני לקראת הצבא עמוס המכשולים החילוניים, והתגייסו עם תחושת שליחות עמוקה כזו שגרמה להם לחייך כל הטירונות, כאילו בעצם בכלל לא מלמדים אותם איך להחזיק נשק.


וכשהוא יצא לרגילה הם טיילו בין מעיינות, או הכינו פק"ל, וידעו עמוק בליבם שכל ארבע צעדים פה בארץ מזכה אותם במצווה. והם קצת הפסיקו לשמור נגיעה שמילאה אותם ברגשות אשם וגם אינסוף רגשות אחרים, וכל פעם מחדש החליטו בקול שזה חייב להיפסק, ושמחו שכבר למדו בעבר על כוחה של התפילה.


ואיך לקראת השחרור הם הבינו שאין טעם למשוך את זה יותר, והוא הציע לה נישואין, בצורה פשוטה כזו, כמובן. בתצפית, בשקיעה, עם כמה חברים, וזהו. וכולם בכו בכיסא כלה כשהוא לחש לה באוזן, וקפצו בשמחה בין ברכה לברכה, וחיכו להוריד את המחיצה בסבב השני של הריקודים.


ועכשיו הם עומדים פה מולי בדוכן שבשוק, קונים ביחד תבלינים כדי להוסיף עוד קצת טעם לארוחת השבת.


הם מעולם לא הלכו לאיבוד, אתם מבינים?

כי השביל היה מסומן בכל כמה צעדים, ונקודות הציון היו ברורות, והם מעולם לא הניחו על דעתם שאפשר גם באמת לסטות מהדרך. הם בכלל לא ידעו שאפשר כל כך להתרחק ולהחליט לישון באמצע המדבר רחוק מכל חניון לילה, או להחליק בפתאומיות באיזו ירידה חדה, או לטפס על הר יפייפה שנמצא במפה אחרת.


וכשחזרתי למהר לתחנה הבאה, בניסיון להגיע לכל מקום אחר חוץ מהמקום שבו הייתי, הבנתי שמעולם לא יכולתי.

מעולם לא יכולתי להיות מישהי אחרת.

מעולם לא יכולתי להיות התפארת הזאת שתעמוד שם בדוכן בצורה פשוטה כזו.

פשוטה כל כך שעוררה בי קנאה עמוקה.


כי היא בטח לא נכנסה ללופ עם עצמה כבר בגיל 4 כשניסתה להבין מה היה לפני 'הזמן', אם אלוהים הוא זה שברא את הכל. והיא גם בטח לא תהתה בכיתה ד' למה הבנים לומדים בכיתה נפרדת או למה מכריחים אותה בכל בוקר ללבוש חצאית, כאילו שלאלוהים שאשכרה ברא את הזמן יש כוח להתעסק בשטויות שכאלו.


והיא לא בכתה כל יום בטירונות, ומעולם לא חשבה על כמה אבסורדי שהצבא הוא עולם של ילדים שמנהלים ילדים, ועל למה רק בטקס ההשבעה היא צעקה שהיא תקריב את חייה, אך היא מעולם לא הצהירה בקול שהיא בכלל רוצה לקדש את החיים.


והיא בטח גם מעולם לא תהתה לאן הולכים כל הבטחות שלא התקיימו, מאיפה מגיעים רעיונות חדשים, ועל מה מתחבא בליבם של כל אותם האנשים שמתחככים בה בכתף כשהיא כבר נואשת להגיע לכל מקום אחר.

אילו בחירות הם לקחו, ועל אילו התחרטו, ואת איזה פספסו, ולמה יש בשוק תמיד ריח של נוער בסיכון, ואיך זה הגיוני שלא הבחנתי בזה קודם, ולמה עדיין לא קם הדוכן שיימכור לי תבלינים לימים הטפלים האלה שפשוט אין בהם טעם?


והאמת היא שאולי בעצם היא כן שאלה, התפארת האחרת שם בשוק, ואולי בעצם גם הוא. ואולי בהמשך הם עוד ישאלו ביחד או כל אחד בנפרד, ויגלו עוד אלפי פיצולים בדרכים. ואולי זה גם לא משנה.


לפעמים אני מסתובבת פה ברחובות שעות על גבי שעות, מקנאה בכל אותם הצועדים הפשוטים שמתקדמים בקצב ידוע מראש על השבילים הברורים, עד שאני מקבלת בחמלה צורמת שכנראה מעולם לא הייתה לי ברירה- אלא להיות אני.


וזה חברים, לא תמיד משימה כזו פשוטה, אבל בחיי שאני משתדלת. דתלשית משתפת



 

תפארת אוריה, בת 27.

נעה בין קצוות, אוהבת מילים, אנשים ועוגיות.


בוגרת תואר ראשון במזרח תיכון ואסלאם בתוכנית מצטיינים, מנחת סדנאות מגדר ומיניות, ומחברת הספר "כמעט בית" שבדיוק יצא לאור.


223 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page