%20W.png)
הודיה סופיה לב בשני טקסטים קצרים על התמודדות של דתל"שיות בעיר הגדולה, בזמן מלחמה.
אם סבא היה חי, היה שואל איפה אלוהים היה בנובה, וכיוון שנחסך ממנו, קמתי אני על יוצריי, והכרזתי, מעכשיו אין לי אלוהים, גם כך אין מי שישמור עליי, אין לי הורים בשבת להתקשר ולומר 'בואו', אין טלפון שיהבהב בשש וחצי בבוקר 'איפה את', יש רק חרדות שאני בולעת עד שיעלו שלושה כוכבים, ועל גבי תובנה מצערת זו התפרקתי (כמעט) מול מיכל, שאינה האמא החילונית שלי, רק פסיכולוגית שמקבלת משכורת מהאמא הדתייה שלי, וכאשר היא מודה שחשבה עליי, אומרת שדאגה לי, אני נזכרת בכסף שאני חייבת לאבא הדתי שלי, שאומר את אותו הדבר שמיכל אומרת, במילים אחרות.
כשהיא מכריזה 'טלטלה מוסרית', הוא אומר, 'תיקון עולם'. היא בוררת מילים לאט, למשפט שלם: 'את רוצה בן זוג', הוא בורר מילים לאט, והמשפט נותר חצוי: 'את צריכה בן זוג', וכל מה שאני חושבת עליו זה רק על העולם המקביל, שבו סבא שלי חי, אומר לי שאני כותבת כמו ביאליק כי אפחד לא מבין אותי, למרות שהוא כן, לא כמו אבא, לא כמו מיכל, כמו רק מי שאין לו אלוהים, אבל גם יש לו באותה נשימה, כי הם היו החברים הכי טובים פעם, לפני שהייתה שואה, לפני שהייתה נובה, יכול.
רק שלא ניפגש שוב על מסך הטלוויזיה
על העץ הראשון לפני תחנת האוטובוס דיזינגוף/יודפת, חרוט לב גדול, כזה שממיס את עיני הרואה, פעם אחר פעם, בעודי דוהרת אליו, מנופפת בכל הכוח לנהג, שלא לפספס את הדרך הביתה.
אך מזה חודש שהבית אינו הבית. דבר לא נשאר קבוע. הארעיות רודפת אחרי המציאות מימי חג הסוכות. איפה היו הפחדים אז, כשקירות הבד התנפנפו, גשמים חדרו את ענפי הסכך, וילדים מיהרו פנימה, אל מיטותיהם, בובות פרווה רטובות בידיהם, ואלפי לבבות ברחבי הארץ, עוד פועמים בשלווה, יחד איתם.
ממקום שוקק חיים, הפכו הרחובות מסוכנים למחשבה, לדמיון המשתולל; הדממה כואבת במיוחד במקומות בהם היא לא אמורה להיות: בתי-ספר, גלידריות, ודירות של גברים שפגשתי פעם אחר פעם, בשחוק נעורים, בהאשמות הדדיות על תפקידים מגדריים ביחסים, מי כותבת למי, מי עונה מהר, ועכשיו הם אינם כאן כדי לדון בכך, העתיקו את מקומם אל גבולות הארץ, מכוונים את נשקם מחוצה לה.
מהר מהר אני הולכת, מחוץ לחלונות המוגפים, ליבי נסוב אל היעדר קולות הצחוק וכוסות היין המתנגשות, וכל מה שאני יכולה לחשוב, אחרי המנטרה של 'לא לשלוח הודעה', הוא רק שלא ניפגש בפעם הבאה על מסך הטלוויזיה.
על העץ של דיזינגוף/יודפת, הלב עדיין חרוט וגלוי; אבל מספר עצים אחר כך, אי אפשר לחפש לבבות, במקומם ישנן תמונות מחייכות, קפואות, של מי שביתם נלקח מהם, בבת אחת, ועוד לא הוחזר. מאות שמות ופנים יפות שנחטפו בעל כורחם, וכאשר נלקח מהם ביתם, כך הם נלקחו מאיתנו, כיוון שאנחנו, העם והארץ, אנחנו הבית, והם יושביו, אחינו בצרה ובשבייה, בשמם אנו מבקשים מהמקום לרחם, אך פני הארץ כפני האלוהים, דומם, הכל דומם, והלב נשרף, יחד עם הבתים, נשרף.
הכוויות יישארו, כמו הסלוטייפ שמדביק את כרזות הקידנאפ טו גאזה, מישהו שם לב שבמילה קידנאפ יש kid, שזה ילד? למה לא ברור לכולם שילדים צריכים להישאר מחוץ למאורעות כאלה כמו הילקחות, מלשון נלקח, מלשון התלקח?
בכיכר דיזנגוף קשרו וצבעו בדם בובות גדולות, דובים, כל אחד ואחד מהם מזכיר את זה שביקשתי מאבא ואמא לרגל צאתי מביתם בגיל שמונה עשרה, כדי שיהיה לי עם מי לישון בלילות בודדים. דובים לא אמורים ליפול במלחמות. הם אמורים להגן עלינו במיטות שלנו. הבובה הקטנה בתמונה נמצאת הרחק מהשאר, מאחורי הלב הבוער, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו כשראיתי אותה, היה הצילו.
אבל מי יציל אם המקום לא מרחם על בית ישראל.
רוצים להיפגש עם דתל"שים וכמובן דתל"שיות אחרים, שמבינים את החוויות שלכם לעומקן, שמכירים מבפנים את התהליך שעברתם ואתם עוברים, שמדברים את השפה שלכם? המועדון החברתי חבריא ד' כאן בשבילכם. הנה חוויות לדוגמא מהנעשה במועדון לאחרונה:
Comments