%20W.png)
כל חיי חייתי כמו זיקית. בכל מקום אליו הגעתי, פשוט נטמעתי בסביבה. ניסיתי ללמוד כמה שיותר מהסביבה, ללמוד להיות חלק ממנה. כלומר, בכל מקום אליו הגעתי "ספגתי" את תכונות האופי של המקום וניכסתי אותן לעצמי. למדתי לבחור את תכונות האופי שנראה לי שהסביבה תבקש לראות ולקבל ממני. המחשבה הבסיסית הייתה שאולי לצאת בשאלה יעזור לי להשתלב.
עכשיו, כשאני מחפשת את עצמי, את התכונות שלי באמת, מה האופי שלי ומי אני רוצה להיות, אני הולכת לאיבוד לחלוטין. אולי בגלל זה אני מנסה להיות שונה מכולם, כל הזמן. מנסה להתבלט, לבלוט. להוכיח שאני לא כמו כולם. לא להוכיח להם, להוכיח לעצמי...שאני לא באמת זיקית. שאין בי רק "ברומא היה רומאי", אלא יותר לכבד את הרומאי ברומא, ולהיות עצמי תוך כדי.
מי אני?
יש בי הרבה דברים בעצמי שאני רוצה להוציא ולחקור. לבדוק מי אני ומה אני. אני מפחדת, בעיקר, לאכזב את האנשים שסביבי. לאכזב את עצמי. למרות שאני יודעת שהאנשים סביבי יקבלו אותי כמו שאני, אני מקווה. אבל האם אני אקבל את עצמי?
משהו בי חושב שאם אפסיק לקבל את הצבעים של הסביבה בה אני נמצאת, אז כבר לא יקבלו אותי באמת. כי לי, לעצמי, יש מסגרת. אני עדיין בצורה של זיקית. אבל הצבעים... הצבעים משתנים, כל הזמן. כלומר, יש בי תכונות אופי שהן בילד-אין. דברים שלעולם לא ישתנו או דברים שכבר שיניתי ואין לי בעיה להוציא אותם לעולם ולהשאיר אותם שם, נושמים אוויר עולם צח, לא משנה באיזו סביבה אני נמצאת. אבל, וזה אבל גדול, יש דברים בעצמי שאני עדיין לא מוכנה לחשוף לעולם. ואלו הם הצבעים האמתיים שלי.
לא מדובר רק בחשיפה לעולם. האם אני מוכנה לקבל את הצבעים האמתיים שלי? איך אני בכלל מתחילה למצוא אותם? איך בכלל נותנים, יוצקים תוכן למסגרת הזו, שנקראת עג'ה? שנולדה לתוך חיים מסוימים, במקום מסוים, והחיים סחפו אותה הרחק. הרחק מה-"עדי בן זאב" אליו נולדה. הרחק ממה שהייתה בחטיבה ובתיכון. איך אני בוחנת איזו מהות אני רוצה שתהיה במסגרת שלי? איך אני בטוחה שהתוכן באמת יתאים למסגרת ואלו לא רק חלומות באספמיה?
עיקר וטפל
לקראת החג שבו כולם רק חובשים עוד ועוד מסכות, אני מנסה להבין איך אני מסירה את שלי. הבעיה העיקרית היא להבין מהי מסכה ומהי חתיכה מהעור שלי. מהאני שלי. מהעצמיות שלי. מי אני.
איך אני יכולה לזהות מה אמת ומה שקר?
מה העיקר ומה הטפל?
מאיפה מתחילים בכלל?
Comments