%20W.png)
סעודת ליל שבת, אני עייפה מיין אדום ומסיפורים לאחיינית הבכורה, מתיישבת ליד אמא ואנחנו זוללות ביחד עוגה. היא עם כוס התה שלה ואני עם הקפה שלי (אחרי שאכלנו דגים, כמובן), יושבות על יד השולחן המתרוקן מהילדים שעברו לספות הרכות, מתמלא במקומם בעמדות פוליטיות זהות זו לזו שכמעט ואי אפשר להבחין ביניהן. פתאום נחה עלינו הרוח, הלבבות נפתחו מעט ואמא אומרת, "מאד הופתעתי מהמכתב שלך. 'המכתב' זה שם קוד ליציאה בשאלה.
"יציאה בשאלה"- אקט דרמטי שכלל הצהרות שהעדפתי לכתוב ולהשאיר סגורות בארון הבגדים הישן בחדרי, כדי שאוכל אחר כך לסגת (מהבית) עד יעבור זעם, להתחבא בדירת השירות-לאומי השבורה שלי בתל אביב, הכל כדי לא להעמיד פנים שאני יכולה להסביר לאבא ואמא מי אני בלי לפרוץ בבכי ובצעקות רק כדי לא להביט להם בעיניים ולראות את האכזבה ולשמוע בראשי את ה'מה עשינו לא נכון' מהדהד סביבי. לא חושבת שאפשר להאשים אותי שהתחמקתי מכל אלה, כי כמו מתבגרות אחרות, גם אני בת השמונה-עשרה הייתה פחות מוצלחת בעימותים אינטימיים; וירח הדלי שלי הפך אותי למתקשה עם רגשות באופן כללי.
"חשבתי שראיתם עליי", אני מודה בכנות, נזכרת בעל כורחי בכל השקרים שהמצאתי רק כדי לחפות על השוני המהותי שאחזתי בו עוד בגיל תשע, או שתים עשרה, או שש עשרה, וכו' וכו'. "ציפיתי שתהיי דתייה לייט, כמו החברות שלך", היא מסבירה, ומתנצלת עוד לפני שאני מגיבה, "זה לא שיש כאן דתומטר, אבל... אפשר להיות דתייה־לא־כמונו, וחשבתי שכזו את תהיי". "בשנה השנייה שלי בפנימייה חיללתי את יום כיפור באולפנה", אני עונה. "אני לא כומר, את לא צריכה להתוודות בפניי", היא מושכת כתפיים, ואני צוחקת בקול. קווים לדמותי: אמא. "אני לא מתוודה, פשוט רוצה שתביני כמה קשה היה לי", אני מתעקשת, נזכרת בקושי המשותף שלי ושלה להכיל את עומק החוויה הרגעית, להיות נוכחות עד הסוף ולהביט ללב שלנו בעיניים. "הייתי כל כך פגועה, כל כך פצועה, הייתי חייבת לפעול איך שהוא, להתנגד כדי לא להיחנק".
ובעוד אני מסבירה ראיתי איך היא מבינה, אמא. איך פתאום היא רואה אותי. אולי בגיל עשרים וארבע לומדים להסביר טוב יותר. אולי בגיל חמישים ושתיים דברים נראים אחרת. אולי השנים שעברו מאז, אולי יום הכיפורים האחרון שבו צמתי רק בשבילם, מתנה כנה לשנה החדשה, עשו את שלהם. משהו השתנה בוודאות, ולא יכולתי להצביע עליו, אבל הרגשתי אותו בבוקר של יום ראשון שהגיע אחרי השבת הזו, כשאמא העירה אותי בנשיקות וחיבוקים: "ביי", אמרה, וכשנסעתי לתל אביב, הביתה, כמה שעות מאוחר יותר, הרגשתי משהו בתוכי זז, חוזר למקומו, רועש וגועש כל הדרך, וחשבתי שאולי בכמה מילים פשוטות פתחנו יחד מכונת זמן ונכנסנו בה רק כדי לחזק את הילדה ההיא, המתוקה והמפוחדת, שנכנסה לשירותים בחדר שלה בפנימייה ופתחה יוטיוב, כשבחוץ זה יום כיפור, ובפנים סערת יום הדין.
חגים ומשפחה אחרי יציאה בשאלה
לכבוד החגים הבאים עלינו לטובה, שולחת אהבה לכל המאולצים בכבוד אביהם ואימם, ומזכירה שימים טובים יותר עוד יבואו. גם אני הייתי שם. גם אני זללתי אוריאו בשקט בחדרי. גם ההורים שלי בכו בגללי, לא פעם ולא פעמיים בשנה ולא רק בחגים. גם עליי סבא וסבתא כעסו כשלא באתי לבית הכנסת. ובכל זאת, לא יכולתי לקבל יותר אהבה ממה שכבר נותנים לי. אם הייתם חוזרים בזמן לגיל חמש עשרה שלי ומבטיחים לי שיום אחד אקבל כל כך הרבה, הייתי צוחקת בכאב ומבטלת אתכם. היום אני מאמינה קצת יותר, ורוצה להעביר את האמונה הזו הלאה. תאמינו בעצמכם שאתם יודעים מה טוב לכם, השאר ישתכנעו בקצב שלהם, והם עוד יחזרו לחבק, ללמוד מכם, להעריך ולחזק את ידיכם.
Comentários