הקול קול יעקב: חווית הארון הדתל"שי

איך הכל התחיל? מה בין יציאה מהארון ובין דתל"שים? ואילו מושגים אנחנו כבר יודעים לחוויה הדתל"שית, אחרי 7 סדנאות תהליכיות לדתל"שים ודתל"שיות?

בסוף המפגש הראשון בקורס הנחיית קבוצות של דלת פתוחה, בזמן שירדנו במדרגות של שונצינו 5, וכיאה לדתל"שיות הוותיקות שאנחנו, התווכחנו. ככה התחיל הקשר בינינו, אחרי שהוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלות לריב ומפה אפשר רק לעלות. רק בסופה של אותה שנה, מורן הציעה שנפתח ביחד קבוצה למיניות בריאה עבור דתל"שים ודתל"שיות. הרעיון הזה היה רק תחילתו של המיזם "מועדון העגלות הריקות", פלטפורמה לתרבות וקהילה עבור מי שעשו את המעבר מהעולם הדתי אל העולם החילוני. נעים מאוד, אנחנו מורן נקר ותומר אליאסיאן, ואנחנו רוצות לשתף אתכן בתובנות שגילינו בשנתיים האחרונות, מאז שהקמנו את "מועדון העגלות הריקות".

דתל"שים, חוזרים בשאלה, יוצאים מארון הקודש, עגלות ריקות - לא משנה באיזה מושג נשתמש כדי לתאר את מי שהיגרו מהעולם הדתי לעולם החילוני, כולם מרמזים על מי שהיו בעולם הדתי ועכשיו כבר לא. על פניו, הם נהנים משני העולמות ויודעים לדבר את שתי השפות - הדתית והחילונית כאחת. הם התחנכו על ברכי הדת וחינכו עצמם מחדש בדרכי העולם החילוני. אך בפועל, היציאה מהעולם הדתי אל העולם החילוני דומה יותר למסע בשטח ההפקר, מקום שהוא לא בדיוק כאן אבל גם לא בדיוק שם. נשמע מאתגר, לא? אז בואו נצלול אל האתגרים שבדרך.

גבולות

המנגנון של העולם הדתי מציב גבולות עבור מי שחיים בתוכו (בין אם בחרו בו בעצמם או נולדו לתוכו) – חוקים ומצוות, שכר ועונש. הגבולות האלו מכתיבים איך צריך לחשוב, איך צריך להתנהג ואיך צריך להרגיש. על איזה מן הגבולות מקפידים ואכיפת הגבולות האלו משתנים בין מסגרות דתיות כמובן, אך מה שמשותף להן היא העובדה שאלו גבולות חיצוניים, כלומר מגיעים מחוץ לאדם. כאשר יש שאלה לגבי הגבולות האלו הכתובת לבירור התשובה תהיה לשאול את הרב, לפתוח קיצור שולחן ערוך, להשתמש בשו"ת SMS (מדור קבוע בעלוני השבת שבו מפרסמים שאלות ותשובות שנשלחות לרבנים בהודעות לטלפון) או במילים אחרות, לפנות החוצה כדי לענות על שאלה שמגיעה מבפנים. יתרה מזאת, העולם החילוני מצטייר כעולם ללא גבולות, עולם שבו "איש הישר בעיניו יעשה". עבור מי שעושים את המעבר אל העולם החילוני, ישנה התנגשות חזיתית עם העובדה שגבולות בהחלט קיימים בעולם החילוני, אבל בניגוד לעולם הדתי, אין ספר שאפשר לפתוח ובו יהיו תשובות לשאלות איך להתנהג.

היפרדות מהקהילה

הבחירה בדרך חיים שונה היא לא רק בחירה לגור במקום אחר או להצביע למפלגה אחרת בבחירות. היא בראש ובראשונה שינוי של אורח החיים ותפיסת העולם ובשל כך, התנגשות בלתי נמנעת אל מול הסביבה בה גדלת. אין עולם דתי ללא קהילה, ואיך אפשר לחיות בקהילה שאני כבר לא שייך אליה – רעיונית, מעשית, רגשית? היחס של הקהילה למי שעוזבים אותה משתנה כמובן, אבל הוא יכול להוביל גם לנתק ממשי מהמשפחה והחברים (ובניגוד למה שאולי תחשבו, זה ממש לא מייחד רק את מי שבאו מהעולם החרדי).

החשש מאותנטיות

דרך החיים החדשה הזו מלווה בקושי להיות מי שהם, מתוך חשש מתגובת הסביבה למעשים שלהם. זה יכול לנוע בין ויתור על חלקים מהעצמי כדי לא לפגוע בסביבה (כמו למשל להישאר אצל ההורים לאורך כל השבת, כדי לא לחלל שבת באמצע עבורם), עבור בלא לשתף בחוויות אישיות כי הסביבה לא מאשרת אותם (כמו למשל לדבר על הדייט שהיה לך שלא ידעת אם הנשיקה בסופו הייתה בסדר או לא) ועד להסתרה של העצמי ממש (הורים שחושבים שהילד שלהם דתי למרות שהוא ממש לא). 

האתגרים האלו (ועוד), הופכים את היציאה מארון הקודש להתמודדות עם חוויית ארון על כל המשתמע מכך – הסתרה, בושה, אשמה, ביטול העצמי. גם מי שכבר יצאו מארון הקודש אל מול הסביבה שלהם, עדיין מתמודדים עם שחזור חוויית היציאה בחיים האישיים שלהם שוב ושוב, כמו למשל שיתוף בניסיון המיני שלהם בקשר חדש. היעדר המודעות לחוויה הזו מעמיד בסיכון את אוכלוסיית המהגרים הזו, במיוחד, אך לא רק, בשדה המיניות. הקושי בהצבת גבולות (כלומר ההבנה שיש גבולות בעולם החילוני וללמוד איך להציב גבולות מבפנים ולא מבחוץ), החשש משיתוף של החיים החדשים עם הסביבה ממנה באת וההתנגשות בין תפיסות העולם הדתי והחילוני אל מול מיניות, הופכים את ההתמודדות של דתל"שים ודתל"שיות עם שדה המיניות להתמודדות של ילדים שנשארו בלי ההורים בחנות ממתקים – או שהם ייכנסו לבולמוס של אכילה עד הקאה וחוזר חלילה עד שילמדו את הגבולות שלהם, או שהם יברחו החוצה מהחנות מרוב פחד ולא ייכנסו שוב, או שהם יסתובבו ואולי ישימו משהו בשקית אבל לא יעזו לאכול ממנה.

הפעילות במועדון העגלות הריקות בשנתיים האחרונות, מאפשרת לנו להעלות את המודעות של מי שעשו את המעבר מהעולם הדתי לעולם החילוני, לאתגרים והדפוסים שמלווים, בצורה כזו או אחרת, את כל מי שיצאו למסע הזה, בכל גיל.