%20W.png)
לדתלש זה לא לעזוב אורח חיים אחד ולעבור לאחר, אמרתי לאורי. הרבה מהבלבול לגבי התחושה הזו נובע מטעות בסיסית של התייחסות לדתלוש, או חזרה בשאלה כמו שקראו לזה פעם והיום כבר כמעט ולא, כמו אל שינוי או החלטה או מסקנה שונה מזו שהחזקנו בה עד היום, בחירה קשה יותר או פחות ללכת כנגד החינוך שנצרב בנו, ההפך ממה שלמדנו, פריקת עול וחולשה בשפה של מרחבים שיפוטיים יותר. האמת היא, אני אומר לו, שלדתל"ש זה להיפרד, ודתל"ש הוא אדם אחרי פרידה.
נכנסנו לזה בגלל העישון והבירה. סתם ככה זה לא היה קורה. אורי כבר סימן לי שמבחינתו זה אין כניסה. לא רוצה לדבר על זה ולא רוצה לחשוב על זה או להסתכל על זה, לא ככה ולא פתאום. זה מחזיר אותי אחורה ואני מנסה להתרחק עכשיו. פרידה, אני אומר. זאת פרידה.
יש סתיו בירושלים. הכל רגיש יותר. הקור לא מתנפל, אבל כבר מלטף את העצמות. יש אוויר אחר, עדין ומרומז, ויש תפילות שנישאות ומקדשות את הזמן. את חצות. את לפנות הבוקר. נפרדנו, אנחנו ואלוהים. זה לא שעזבנו מקום או דרך, וזה לא שהוא פשוט התברר כפיקציה. כלומר, זה גם, אולי. הדרך היא לא אותה דרך ולא תמיד נשארים מאמינים, אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא הפרידה. האינטימיות שהתערערה. אברהם חלפי כתב אֲנִי אָמִיר אַהֲבָתִי אוֹתְךָ בְּלֹא-שָׁוֶה צִלּוֹ שֶׁל צֵל. איך אלול הזה דוקר אותי בדיוק איפה שאני לא בטוח שבא משהו אחריך. מה אני, מה חיי, איפה החיים שלי בכלל. כמו אדם פרוד, היה צורך לעוף על החיים החדשים. להראות שאני סבבה עכשיו, ואפילו מעבר לזה, שהרבה יותר טוב לי. ולרגעים זה ככה, זה חשוב להגיד, לרגעים ויותר מרגעים זה ככה. פרוד ממך ומהסרטים שאכלתי, מבסוט ושמח בשגרת החול השפויה והמובנת שבניתי לי בערים שכל אחת מהן מתעקשת להזכיר לי את הקשר הזה בדרכה שלה, זאת מסמנת לי זכרונות בכל סמטה וזאת לא אומרת עליך מילה אבל אני מבין שהשתיקה הזו היא רק בשביל שלא ניכנס לזה, אין צורך לדבר עליך, בשביל מה, תראה מה יש לך כאן. ויש. יש ים ויש מפגשי עומק עם אנשים ויש שמחה פשוטה של להירדם בספה על הבטן של מישהו ולהרגיש שיש אהבה בעולם, ויש רוצים אותך כמו שאתה ויש אתה בסדר גמור, אתה מצויין, איך שאתה. אבל עדיין, לֹא-שָׁוֶה צִלּוֹ שֶׁל צֵל. איפה זה ואיפה מה שהיה בינינו. איפה זה והאור ששטף, והשבתות שלא רציתי שייצאו, והתפילות, והלילות וההתבודדיות והצעקות במעיין והריקוד והדבקות, מתי הרגשתי מאז שאנחנו כבר לא את הדבר הזה, דבקות. שהדבר הבודד שנמצא תמיד במרכז החזה מחובר למשהו סוף סוף.
אתה יודע שרק עליך הרשיתי לעצמי להסתכל ככה. שהלב התפוצץ ממלאות ומתחושה שאתה, אתה, אתה. כשאני רואה אותך עם אחרים עכשיו הלב שלי מתפוצץ מקנאה. אני מקנא לך. מקנא כשמבינים אותך לא נכון. אני מבין אותך הכי טוב. אני יודע. כי היה בינינו. כי היה. ועכשיו מה, צלו של צל, שום דבר לא קרוב לחכמה האדירה ולסוד המתוק ולקבלות שבת באלול ברוח מתחת לבית המדרש מול ההרים אלוהים אלוהים כמה אני מתגעגע.
גם לדתלש נשבר הלב
פרידה, אני אומר לאורי, הראש שלי כבר לא מוגן ולא נזהר. בכל השנים האלה כשהתפתיתי לדבר איתך זה נגמר לא טוב. כל הסתמסות כזו ברגעים של ייאוש התחילה בשיחה קולחת תוך שניות, השתפכות ברגע, אני רק פונה אליך והכל עובד, כמובן, הכל חוזר לרגע למקומו, אבל כל אחת כזו גם נגמרה במרחק גדול יותר. ואני עדיין כועס, בטח. לאלול הזה יש דרכים מסוכנות להזכיר לי את כל מה שהיה טוב בינינו, ואת מה שעבד. אבל גם לא עבד, מה, כל כך הרבה לא עבד, כמה התמסרתי וכמה לא התמסרת חזרה. אתה לא יכול לעשות אותי מאושר. אתה לא עושה לי טוב.
ואיך רציתי שפעם אחת תשים עליי פעם אחת תשים עליי באמת תרגיע אותי תתן לי סימן אחד שאני יכול להרפות ולשחרר ולדעת ולהרגיש שהכל בסדר וכמה התחננתי אליך על ההוא ועל ההיא ובכל זאת, צדיקים ורע להם, מוות בתאונות, מוות בחולי, ומה שעבר עליי, על זה עוד לא עשינו אף פעם חשבון אמיתי, ומה שקרה בעקבות ואחר כך ומאז, ואיך שפעם אחרי פעם רציתי, בתמימות מאוהבת, שתתן לי להרגיש קרוב, וזה אפילו לא על אכזבה או על תפילה שלא הלכה או על מצב או על אירוע, זה הכל הכל הכל, מי שהיה ומכיר יודע, זה הכל, זה איך שנהיה בלתי נסבל לנסות להתקרב כשכל דבר רק מאותת לברוח מכל מה שמזכיר אותך, מדבר אותך, מדבר בשמך, מדבר עליך, הכל הכל הכל מסוכן לי, מאיים עליי, רוצה לכלות אותי, כל הציפייה לישועה וכל התפילה לגאולה וכל ערבי השבתות שבכיתי אליך שתעשה אותי קצת פחות לבד, זה הכל, איזה לב נתת לי ומה נשאר לי לעשות איתו עם כל האהבה שנשפכת ממנו ומבקשת, כל הזמן מבקשת, וכל הזמן מול דלת סגורה וארון קודש שותק ואפילו בשכרות של פורים, גמור ומפורק מבכי ואלכוהול, לא הרגשתי אותך, ואם שם לא רציתי מספיק אז אני לא יודע איך אפשר לרצות יותר, ולכן אני היום דתלש, פרוד ושבור לב.
* שתי נערות עוברות אותי בדרך לבית הכנסת בנחלאות. פעם בישיבה דיברנו על ההבדל בין קדושת הזמן לקדושת המקום. לפעמים קשה לי להאמין שהעברתי ימים שלמים בדיונים פילוסופיים על ההבדל בין קדושת הזמן לקדושת המקום. אני מתגעגע אליך ורוצה ללכת אחריהן ולדבר איתך. כבר אין לי זמנים קדושים. לא קידושים ולא הבדלות ולא נרות ולא סליחות. אני יכול לעצום את העיניים ולהיזכר במתיקות של החבר'ה שלומדים במוצאי שבת אחרי ההבדלה ובא לי לבכות. כל המקומות הקדושים שלי הם צלו של צל. צלו של צל. איפה כל זה ואיפה רגע אחד שלי איתך. פרידה, אני אומר לאורי. זאת פרידה. עד שלא יבוא אחר וימלא, הבור הזה יהדהד את כל מה שהיה בינינו, כל הזמן. מה מפחיד אותך, אורי שואל אותי. שתחזור אליו? שלא תחזור אליו?
אני לא יודע, בחיי. אני באמת באמת כבר לא יודע. באלול הזה נסדק לי הלב. אם זה יבוא מצדו, אני כמעט עונה, אני לא יודע אם אסרב.
Comments