דתלשית חוזרת הביתה

"היֹה היו פעם שישה ילדים בחדר, ואלוהים היה הילד השביעי. ילד גדול וחכם ששמר עליהם מכל רע. מיום ליום גדלו הילדים ואלוהים הלך והתכווץ, הלך וקטן עד שהלך לאיבוד. הם יצאו לחפש אחריו, התפזרו ואיבדו זה את זה, ועד היום הם מבקשים את אלוהים ואיש את אחיו."

(מַלאכֶיה נרדמו כולם/מירה מגן)

במילים אלו פתחתי את המכתב בו הצהרתי בקול מול הוריי שאני לא מעוניינת להיכנס יותר תחת הגדרת הזהות הדתית המשפחתית שאליה חונכתי. הייתי אז בקושי בת שמונה עשרה, עם שני ג'ינסים בארון, עיניים פעורות בוהות מחוץ לחלון באוטובוס המתפתל ברחבי תל אביב, ולב הומה מרגשות סותרים של אהבה גדולה וכאב עוצמתיים.

אני זוכרת שכתבתי להם, נרגשת וסוערת, שאני לא רוצה לאבד את מקומי בבית ואת המשפחה שלי, שאני רוצה שהכל יישאר אותו דבר, שפשוט ירשמו לעצמם בראש "היא חזרה בשאלה" ויעברו הלאה. רציתי להישאר בלב שלהם קטנה, תמה, אהובה, ופחדתי שעצם התבגרותי וספקותיי עלולים לפגום בקשר הטבעי שקיים בינינו מעצם היותי ביתם. "תקחו שבוע שבועיים לחשוב, אני אשאר כאן השבת," כתבתי להם, חצי מפוחדת מאיך יהיה לבלות שבת בעיר הגדולה וחצי מתפללת שהעיר בה התהלכתי בבגדי קודש ושרתי זמירות בשישי בערב תצליח להישאר לי בית גם כשאני כבר לא בדיוק משתלבת בנוף.

שלוש שנים עברו מאז? יותר, פחות? כתבתי כל הזמן, לעצמי, לכם, עליי, עליהם, על אלוהים. כתבתי וצעקתי, צחקתי ובכיתי, ברחתי וחזרתי, כל פעם ניצבת על אותו

שטיח כניסה מלוכלך, מול אותה הדלת החומה עם הקילוף האפור ליד העינית, יודעת שברגע שאחצה את הסף כל הגעגועים יתפרצו ויעלו, ואת הבעיות והכעס נשאיר מתחת לאותו שטיח בכניסה. הכל ימתין שם לשובי בשבת הבאה. בינתיים הצטרפו אלינו שלוש אחייניות. אבא ואמא כבר סבא וסבתא! בשולחן שבת שמורים שתי כיסאות לכלות שהשתלבו כמו אחיות. גדלנו, התבגרנו, הרחבנו את זרועות המשפחה ואת הלב, כאילו היכולת להכיל אהבה היא לא הדבר הקשה ביותר.

לחזור בשאלה ולהתבגר

ועדיין, למרות כל זה, השכיל נצ'י נץ' לומר ש"כל הזמן הזה הייתי לבד". באמת לבד. וזה חונק, שורף, כואב רצח. תחושת הלבד הזאת מול כל העולם. אבל הבנתי שאני רוצה לבנות לי בית. שאני צריכה.

והלכתי, וקעקעתי בית על הרגל, והפסקתי לנסוע להורים, ובניתי את חדר חלומותיי. והלכתי, ופינטזתי על משפחה וילדים משלי, וכבר לא התקשרתי להגיד שבת שלום לאף אחד. אם פעם פחדתי שיבעטו אותי החוצה מהעולם אליו נולדתי, אז בחודשים האחרונים פשוט סגרתי את הדלת בשקט. בלי להפריע לאף אחד ובלי לעורר פרובוקציה, פשוט נעלמתי בניסיונות נואשים למצוא דלת חדשה לפתוח. דלת חדשה לבנות בתוכה חדר ובית ואהבה עצמית.

לא רוצה להתיימר ולהגיד שהצלחתי. אני עדיין בעיצומו של מסע. אבל אני בהחלט רוצה לקבוע כאן שלט, בתוך האדמה, ולכתוב עליו "אוהבת". זו נקודת ציון בדרך שלי שבה הבנתי שאני לא עוזבת את בית הוריי ואת ילדותי כי אני דתלשית מסכנה ומכוערת. א, אני לא מסכנה, ב, אני לא מכוערת, ולכל הקולות האלה שצועקים לי את זה בראש ברגעי דיכאון אני נותנת אקמול וחיבוקים ועוברת הלאה. אני עוזבת את העולם הזה כי אני גדולה מספיק כדי לבנות אחד חדש בשבילי. ככה מרגישים כשמתבגרים?

מגיל כל כך קטן אני שומעת מסביב כמה אני בוגרת, חכמה, עמוקה, מעניינת, בעלת גישה ייחודית לחיים. זה נכון, אבל ביחד עם כל זה גם הייתי ילדה, ועכשיו אני כבר לא. אני אישה. אני אדם בזכות עצמי. וכדי שהעולם החדש שלי יהיה מושלם אני רוצה להפסיק לבכות על מה שהיה אמור להיות ואיננו.

הביתה

אני מאמינה בדרך שאני הולכת בה. אני כאן בלב שלם, סוף סוף. וזה כל כך מצחיק, שאני בת עשרים ואחת עוד שלושה חודשים, וככה פתאום נפלה עליי בגרות. ככה פתאום הבנתי שיש לי מחוייבות לעצמי. דווקא כי אני בוגרת. דווקא כי אני לא ילדה.

אהבתי להיות ילדה; אהבתי לגדול עם האחים האלה, ילדה רביעית עם שלושה אחים גדולים ושלושה אחים קטנים, ילדה שצוחקת מוגזם וכועסת מוגזם עוד יותר. ילדה שרבה איתם על הספרים והמחשב ובעיקר על המוזיקה. ילדה שיש לה מה להגיד ושכועסת אם לא מקשיבים. 

***

בואי אליי, ילדה שלי. 

אני לא כועסת עלייך יותר.

הובלת אותנו למקום שבו הכי נוח וטוב לנו להיות.

הובלת אותי הביתה.