top of page

דתלשיות כחורבן השייכות

עודכן: 14 בספט׳ 2023


דתלשיות

מה, את גם דתלשית? שאלה אותי השבוע מישהי, והסתבכתי עם התשובה. אני לא דתלשית בזהות שלי. בפרקטיקה כן. נולדתי למשפחה וקהילה אורתודוכסית, הייתי שם לגמרי, מדריכה של שבט הראה בבני עקיבא, שלוש תפילות ביום. הפגנות נגד אוסלו באוטובוס שאירגנו מהתיכון, שירות לאומי, (רצח רבין), גמרא, חסידות פמיניזם דתי. אהבתי את העולם הדתי והקהילה הדתית. אני אדם של שייכות.


ואז זה התחיל להתפורר.

זה לא היה מרד נעורים, כי בנעורים הייתי שם לגמרי, זה קרה הרבה אחרי התיכון, בשנותיי בירושלים, זה לא קרה ביום אחד. גם לא בשבת אחת.

אני אדם של שייכות.

אבל הייתה שבת אחת שבה יצאתי מבית הכנסת בנחלאות וידעתי שזו השבת האחרונה שאני חלק מהתפילה הזו. באותה שבת נולדה תינוקת, וקראו לה שם בבית הכנסת. האמא היולדת ישבה בעזרת נשים, בידיה התינוקת, בזמן שבעזרת הגברים האבא עלה לתורה והרב הכריז "ויקרא שמה בישראל" והאבא אמר את השם. האמא היולדת בכתה מהתרגשות, גם התינוקת בכתה, גם אני בכיתי. לא מאותן סיבות. יצאתי ומאז אני לא יכולה להיכנס לבית כנסת אורתודוכסי עם מחיצה ועזרת נשים.

וכבר לא הייתי שייכת.

זה היה תהליך ארוך שבסופו נתתי גט לאורתודוכסיה.

אני אדם של שייכות, של א.נשים, של קהילה, של תרבות.

(אין לי עניין עם אלוהים, לא עסוקה בקיומו או לא. הוא לא מעניין)


באותן שנים הכרתי את המדרשה באורנים. את היהדות החילונית, את היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, ויהדות התפוצות. ומצאתי בית. פרק ב שכזה. בלי התאהבות. יותר תחושת שייכות. ואני אדם של שייכות.

אחר כך לימדתי יהדות במשך שנים, בתי מדרש היו הבית שלי (בתי מדרש חילונים זה בית שני של דתלשיםות רביםות), היה לי נעים, הייתי חלק מהקמת ארגון הויה לחתונות יהודיות לא ברבנות, הייתי שותפה למה שנקרא מהפכת היהדות המתחדשת. גם בתור #זרהבברקלי הקמתי קהילה עם קבלות שבת וחגים, הנחתי תוכנית גוונים על זהות יהודית של מהגריםות ישראליםות, סדנאות למשפחות חילוניות איך לקחת בעלות על היהדות, על המסורת. כי אני אדם של שייכות, של א.נשים, של קהילה, של תרבות. בשנים האלו נאבקתי על חופש דת. חופש לדת וחופש מדת. האשימו אותי שאני שונאת יהדות. ואני לא שונאת יהדות. אני שונאת כפייה אורתודוכסית. ממש ממש שונאת. אל תגידו לי מה לעשות. חשבתי שאפשר להיות בחירות מול הדת הזו. כמעט הצלחתי. מצאתי שותפיםות וקהילה. אני שייכת למי שנאבקיםות על חופש מדת וחופש לדת.

ולאחרונה אני מבינה שאני במשבר עם פרק ב' שלי.

זה לא קרה ביום אחד. וכן, זה קשור למצב הפוליטי. ועוד לא נתתי גט. אבל המחשבות שם.

בתקופה האחרונה הפסקתי לערוך חופות, הפסקתי ללכת לבית כנסת השוויוני שהייתי חלק ממנו, גם שבתות וחגים פחות חשובים לי. גם תשעה באב לא כזה חשוב לי.

אני באבל. במובן מסויים בחצי שנה האחרונה המחאות הפכו לבית הכנסת שלי, במקום שישי בערב של שייכות, א.נשים, קהילה. יש לי מוצש עם שייכות, א.נשים, קהילה.

זה לא אותו דבר. אבל זה דומה.

אני חושבת שהממשלה הזו היא הדבר הכי רע למדינה היהודית דמוקרטית שלנו, ואני גם מבינה שזה קשור ליהדות, האורתודוכסית כמובן. אבל זו היהדות שיש בישראל. המיזוגניה והגזענות שם חוגגות והכל בשם היהדות. ועוד מעט הכל יהפוך לחוקים.

לאן אני ממשיכה? אני לא יודעת.

הערב, כמו בכל שנה אקרא את המגילה בכיכר ציון, שם אני נמצאת כל תשעה באב מאז הרצח המחריד של שירה בנקי. שגם הוא היה קשור ליהדות האורתודוכסית. שליסל הרע הזה רצח בשם היהדות. וזו לא פעם ראשונה שעושים את זה.

בחודשים האחרונים, בכל פעם שהייתי עם חולצת מחאה והסתובבתי מחוץ למחאה חטפתי קללות וצעקות מחבורות של נערים דתיים וחרדים - שמאלנית זונה הלוואי שתמותו.

הילד שלי לא מוכן לבוא להפגנות, כי כמה נערים דתיים צעקו עליו - "אתה יודע שאמא שלך זונה?". והוא התחיל לבכות. והם עשו את זה בשם האלוהים. בשם היהדות. ואני הסברתי לו מה זה זונה. והסברתי לו למה הם צועקים עליי. ושהם ילדים מסכנים. אבל זה לא עזר, הילד שלי הודיע לי שזו פעם אחרונה שהוא בא להפגנה. כמו הפעם האחרונה שאני הייתי בבית הכנסת האורתודוכסי. אני מקווה שאצליח לרפא איתו את השבר הזה, כי הפגנות זה חשוב כל כך בדמוקרטיה. הרבה יותר מכל תפילה אחרת. אבל הוא נתן גט להפגנות בינתיים בגלל כמה נערים אורתודוכסים אלימים.


ומה עם הערב? התחייבתי ולכן אגיע לכיכר ציון, במקום שאין הפרדה בין גברים ונשים. אין עזרות. אני אקרא את פרק ב במגילת איכה כמו כל שנה. אבל הלב שלי שבור. לא על חורבן הבית.

כל שנה אני מתרגשת ממעגלי השיח, השנה אין לי שום כוחות למעגלי שיח, אני חושבת שזה לא הזמן לשיחה. רק של בנייה של מחנה חדש שיודע להיאבק על דמוקרטיה.

האם אצום? אני לא יודעת, החורבן ממש לא מעניין אותי. ומקווה שלעולם לא יבנה בית מקדש. אבל עם הממשלה הזו אין לדעת. בגדול אוהבת צומות, אני אדם של שייכות, של א.נשים, של קהילה, של תרבות. אבל לא יודעת אם זה יהיה מספיק חזק מול השבר. אני מבינה את המסעדנים שפותחים את המסעדות הערב. זה עדיין מכאיב לי באיזה מקום, אבל אני מבינה אותם.


הערב בכיכר ציון, יכול להיות שזו הפעם האחרונה. שאקרא את מגילת איכה. יש לי שנה לברר את זה. אבל התחייבתי, אז הערב אקרא את פרק ב. בלב שבור.

יכול להיות שפרק ב' שלי מתפורר גם הוא.

מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃

אני לא בתולה. ואני שונאת את המילה הזו. פטריארכיה תמותי. אבל זה אחד הפסוקים בפרק ב ובאורתודוכסיה לא עושים שינויים במילים. אני אקרא אותה בשקט. ואמשיך.

אני בת ירושלים, אני בת ציון. שבורה. גדול כים שברי.

והילד החמוד שלי - ראה את המודעה הזו ואמר לי - אבל אמא איזה חוצפה, אין פה 5050!


אני לא באבל על בית המקדש שנחרב. אני בחרדות שהממשלה הזו תבנה אותו שוב. מהמיסים שלנו. ויהיה חוקים של הקרבת קורבנות.

כרגע מתנחמת במשפחה המצומצמת שלי. במחאה האדירה שאני חלק ממנה. אל מול החורבן. אנחנו התקווה. אבל הערב, יש לנו הזדמנות תרבותית להיות בחורבן. יחד. זה גם משהו. יהיו שם א.נשים. אחלה א.נשים ושייכות.

 

ולמיטיבי לכת, הנה שיר של המוזיקאי המוכשר אביב גדג', שכה חביב על חלק מצוות המועדון. מי מזהה את הציטוט של יעל בתוך השיר? מוזמנים לכתוב לנו בתגובות.


125 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page