top of page

דתלשיות היא פער

עודכן: 22 באוג׳ 2023


דתלש במראה

בשישי בערב, מה שהיה פעם ערב שבת, עשיתי משהו שלא עשיתי הרבה מאוד זמן. אכלתי ארוחת שישי - שהיא סעודת ליל שבת - אצל חברים דתיים, דבר נדיר בפני עצמו בחיים שלי בשנים האחרונות, ומתישהו השיחה סביב השולחן התגלגלה למקום אינטימי יותר. שם, בנקודה הזו איפשהו, חשבתי כמה הזיה יש בסיטואציה המטורללת הזאת.


הפער בין איך שהרגע הזה נראה לבין ההשתקפות שלי במראה של האומן (של המועדון, לא של רבי נחמן) לפני שבוע. המילים העדינות והעמוקות, הדיבור הרציני על אמונה, חיפוש ואלוהים, והטבעיות המשונה הזו שבה אפשר לזלוג בין עולמות. לא יודע, הכל נראה לי מוזר מאוד מאוד, לא צבוע או שקרי, פשוט מוזר לאללה, וזה הצחיק אותי וצחקתי וסיפרתי.


ואני לא יודע להסביר למה, אבל פתאום משהו ריגש אותי הרבה מעבר למה שהייתי חושב - סך הכל אירוע די משעשע, איך נמרחנו בעופרה וסמבוסק באבולעפיה אחרי האפטר ותיירים וניניניני, ומנגד מה שקורה עכשיו, סתם, הפער -

משום מה, פתאום בתוך כל הדבר הזה התחלתי לדמוע. והדמעות האלה הפכו למין בכי מוזר ולא קשור כזה, מהסוג שאתה מנגב וצוחק ולא מצליח להפסיק לבכות ואומר סליחה, וואי, סליחה, איזה לא קשור, סליחה, מה הקשר עכשיו.


וזה היה בכי משחרר מאוד.

הדרך שלי להתמודד עם דברים עוברת לא פעם בשיתוף שלהם החוצה, אבל מי שמכיר אותי יודע שבחודשיים האחרונים עברתי הרבה, והיה קשה מאוד לשתף, לדבר או להבין. הייתה איזו מלחמה על לא להישבר ולהישאר מחובר ולא לאטום את הלב, גם כשמכות נוספות הגיעו על מצע של דברים רעים גם ככה. ווואלה התברכתי בהמון אנשים שאוהבים אותי מאוד וברעב לחיים ובכוח, והכל כבר מתחיל להתייצב במקום, החיים חוזרים לפעימה רגילה.


אבל פתאום הבכי הזה הגיע. הבכי של הפער, של הטירוף ושל המוזרות הבלתי נגמרת של החיים, ושל המרחק האינסופי ממה שהייתי פעם ומצד שני, הקרבה המגרדת הזו כל הזמן לדבר הזה שהייתי, שתמיד מרגיש קצת בית אחרי הכל, ובכי של געגוע לדבר הזה שכבר שנים לא חלק ממני ובכי של שמחה על כך, ועל החרא שיכול להיות בחיים ועל היופי שלהם ועל החלמה ואיזה חברים יש לי וכפרה עליי איזה חמוד אני ואיזה מוזר, א י ז ה מ ו ז ר, אני יושב בארוחת שישי ואיפה הייתי שלשום ואיפה אני עוד יומיים ומה קורה עכשיו, ואיך כל הדבר הזה חי בתוכי, ולמה אני לא מפסיק לדמוע.


וכשכולנו נרגענו עשיתי עוד דבר שלא עשיתי המון זמן, ושרנו שירי שבת. לא תאמינו אבל גיז׳דרתי למוות וכל הדוסית המתרגשת יצאה ממני כמובן, אבל אחר כך, אחרי כל הדבר הזה, הלכתי הביתה ועברתי באמפם לקנות סיגריות והרגשתי - זה מאוד מוזר להגיד את זה במילים שכבר נצבעו לגמרי בגנריות ובקלישאה -

הרגשתי שיהיה בסדר. לא כמו הקלישאה, כמו התחושה בבשר, בעור. ידיעה כזאת שיהיה בסדר. ויצאתי והדלקתי סיגריה ופתאום בער לי לשיר את מה ששרנו אחרי הארוחה, וזה היה, כנראה, מין רגע מאוד דתי בחיי החילוניים (חילוניים להחריד, אל חשש. מופקר כמו אחמ"ש במועדון הברגהיין בברלין) ופתאום היה איזה היגיון בעולם ומשהו מפוייס וכנוע, וההומואיות שלי והדתיות שלי, וגם דתלשיות שלי והחילוניות שלי והאינטנסיביות שלי של הלב שלי החמוד המאמי הגועש, פתאום הכל עשה שלום, והיה משהו רך, וגם הקושי האמיתי שלי להבין רוע, מין קושי כזה שמטריף אותי בתקופות כאלה, פתאום גם שם היה איזה רוגע ושקט. לרגע הכל היה מונח במקום,


והכל

היה

בסדר


(כמה דקות אחר כך קפצה הודעה בגריינדר ומישהו כתב לי היי נסיך, ראיתי אותך מקודם על סלמה נראה לי, שרת לעצמך, ובאמת שמה אני אגיד, מה אפשר לומר, כל מה שנראה נפרד ורחוק בעצם תמיד נמצא כפסע, דק מן הדק)

 

רוצים להיפגש עם דתלשים אחרים, שמבינים את החוויות שלכם לעומקן, שמכירים את התהליך שאתם עוברים מבפנים, שמדברים את השפה שלכם? המועדון החברתי חבריא ד' כאן בשבילכם. הנה חוויות לדוגמא מהנעשה במועדון לאחרונה:





חבריא ד', מועדון דתלשי:

ימי חמישי בשעה 19:00 בתל אביב

ימי שלישי בשעה 19:00 בירושלים

מיקום נגיש ונוח להגעה ברכבת, ברכב ובתחב"צ.



106 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page