בין הזמנים: דתלש בסליחות

מירון ששון, דתלש בן קיבוץ דתי, כותב על המבט מבפנים ומבחוץ בזמנים של סליחות וימים נוראים.

נשארתי ערב בקיבוץ. כבר אחרי עשר בלילה בתחילת חודש אלול. בזמנים אחרים ורחוקים בשעה הזו מתכנסים בבתי כנסת קטנים לאמירת סליחות. בקיבוץ, כמנהג המייסדים עולי גרמניה, דחו את הסליחות לרגע האחרון, "לשבוע שחל בו" ראש השנה. בכלל, הרבה טרדות הלכתיות שבית ישראל נהג בהם ימים ארוכים, צומצמו בקיבוץ ל"שבוע שחל בו". הבריכה נסגרה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולא בכל תשעת הימים או שלושת השבועות שקודמים לו. הצומות הקטנים בוטלו כליל, ובמקומם הוגשה בארוחת הצהריים בחדר האוכל מנת אצבעות דג, זכר לחורבנים השונים. ברכת הכהנים, שנהוגה ברוב הקהילות מדי יום ביומו בתפילת שחרית, נשמרה אצלנו רק למוסף של שבת.

בשם עיקרון נעלה שכונה בקיבוץ "טרחא דציבורא", טרחת הציבור, גודרו המנהגים, התפילות והטקסים למסגרות תחומות ומוגבלות בזמן. ככה זה בקיבוץ שמחזיק מפעל שעונים כבר עשרות שנים, גם בתקופות רווחיות פחות. השעון הוא מה שחשוב.

*

בית הכנסת בקיבוץ, בכוונה תחילה, חף מכל סימבול או קישוט. קירות לבנים וארוכים, מושבי עץ סטנדרטים, רצפת שיש אפורה. ארון קודש מצומק, ערירי. אין לי מושג איך הכלום הזה מצליח להיות כל כך יפה, ולמה זה מכעיס אותי שהוא כזה. רק סמל אחד זכה להיכנס לתוך מקדש המעט של הקיבוצניקים: שני שעונים עגולים וענקיים, תלויים משני עברי הבימה וארון הקודש, מתקתקים ללא הרף.

כאן הזמנים והמועדים קדושים יותר מהשם המפורש. תפילת שחרית ביום חול לא תארך מעבר ל-30 דקות. תפילת שבת בבוקר תסתיים עד עשר וחצי. הטיימרים בתנורי החימום של חדר האוכל מכתיבים את זמן סיום קבלת שבת ותפילת ערבית. ואם חס וחלילה נפלנו על שבת מברכין עם ניגון קרליבך, יקבלו החברים התראה מראש על לוח המודעות, ידע הציבור וייזהר.

גם זמני התפילות במניינים השכונתיים שמחליפים עכשיו את בית הכנסת מוגדרים ומפורסמים בעלון השבת. וכי האם תעז קבוצת חברים להחליט בעצמה על זמן תפילה פרטי? אפילו בתקופת הסגר ההרמטי, כשהחברים נכלאו בבתיהם, החליטו בקיבוץ על זמן אחיד לתפילת ערבית, כל אחד בביתו. כמו לעמוד בצפירה כשאתה לבד בבית, כמו עץ שנופל באמצע היער.

*

גם זמני התפילה בימים נוראים פורקו לגורמים ופורסמו ברבים. זמן תקיעת שופר בראש השנה - 10:30. תפילת יזכור ביום כיפור - 11:00. תחילת הקפה שביעית בשמחת תורה (ניסוח מכובס ל"זמן לעיסת רוגלך וחמיסת פחיות שתייה קלה לתוך שקית הטלית") - 10:30.

כמה דקות לפני הזמן הנקוב לרצף התקיעות הגדול הראשון, עזרת הנשים הייתה מתחילה להתמלא. גם אל מפלס הקרקע הזכרי הילדים היו זורמים בזה אחר זה (על היום הדרמטי שבו כבר לא יכולתי לעלות עם אמא וסבתא לקומת הנשים והושלכתי אל יאור עזרת הגברים - בפעם אחרת). אנחנו ישבנו קרוב לישראל, בעל תוקע. הייתי עוקב אחריו במבט, איך הוא מתכונן. הוא היה מתנודד על רגליו במקומו, קדימה ואחורה, במן חרדה נוראית. או שאולי אני הלבשתי עליו את החרדות שלי. בדקה שלפני שעת השי"ן הוא היה עולה לבמה, מלווה בנחמיה שהקריא לו את סדר התקיעות. השקט נשפך על האולם כמו לבה רותחת מלוע הר געש. אני בנקודת תצפית על שושי של ישראל. גם היא כמוני מביטה עליו באותה חרדה, כולם חושבים רק על דבר אחד - לא לפקשש את התקיעה הגדולה.

וברגע שבו נחמיה לוחש לישראל "תקיעה גדולה", לחש שנשמע בכל בית הכנסת, יש פאוזה. קהל אדיר של מאות מתפללים, גברים, נשים וטף, עוצרים את נשימתם, מרכינים את ראשם בריכוז אינסופי - ומישירים מבט אל שעון היד שלהם.

וכשישראל מסיים את התקיעה הגדולה, חנוק ובלי אוויר, יוסקה מתחיל וסוחף את כולם עם שירת הקדיש, מקהלה יוונית ברגע הקתרזיס. ובעיצומו של הזיכוך הגדול, מתלחששים כולם עם שכניהם לספסל: "21 שניות, יפה", "אצלי ספרתי 23", "בכל מקרה זה לא מתעלה על ההישג שלו בשנה שעברה עם 27 שניות".

28.08.2020