%20W.png)
בראש השנה שעבר הייתי בעיצומה של היממה הראשונה שלי באיסלה מוחרס, מקסיקו, קצת אחרי שעזבתי את ירושלים לתל אביב, שבועות ספורים אחרי שעברתי תאונה שממנה ועד היום אני מברך ברכת הדרך בכל נסיעה, וזו בערך הפעולה הדתית הקבועה היחידה שיש בחיי כרגע.
ברכת הדרך היא פלא. פעם, כשלמדתי ערבית, קלטתי כמה אלוהים נוכח בשפה השגורה והיומיומית: בכל תשובה למה שלומך ובכל איחול, מוזכרים ברכותיו של האלוהים, רחמיו וחסדיו. אלוהים במכולת ואלוהים במוסך ואלוהים בכדורגל ואלוהים ברכבת ואלוהים בסיגריה מחוץ למשרד. כשאני חושב על תפילת הדרך ולא ממלמל אותה כלאחר כשאני מוסח דעת ומסדר את תריסי המזגן או את הרדיו, אני מתרגש. שתגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה, לשלום. כולה נסיעה באוטו ואיזו דרמה. אני יודע איזו דרמה. פעם כמעט ש, ומאז.
יש לי המון מחשבות סביב החגים השנה, שהפכו, מבלי ששמתי לב, מאז עזבתי את רחם הישיבה, למקור חרדה לא קטן עבורי. בשנים האחרונות לא חגגתי אותם בארץ, ולמעשה, בקושי חגגתי אותם או ציינתי אותם, והצלחתי להמנע מהדקירות הקטנות שמעוררים בי הימים הנוראים. דתלשיות ואמונה - הדרך שלי
השנה אני כאן. השנה אני מברך ברכת הדרך כמעט בכל יום. השנה אני גר בתל אביב שהפכה לבית למרות כל חששותיי ולמרות שירושלים לעולם תהיה בית גם היא. השנה אני אוכל כמו שאני רוצה, זז כמו שאני רוצה, ויש חופש חדש ומסקרן בלבי, חופש של שחרור מתחושת קרבן - אני כותב את זה בכמעט יראת קודש, כי המקום הזה היה כל כך עדין ושמור - שליוותה אותי לא מעט. מתוך השחרור הזה אני נושא עיניים אל הכביש ומתפלל. שתוליכני לשלום, שתחזירני לשלום, שתגיעני למחוז חפצי לחיים, לשמחה, לשלום.
כמה מעט מבוקש השנה. השדות מבקשים ברכה, הים מבקש אמונה ואתה מבקש שלא יחסר לחם, שהבדידות לא תצרוב מדי, שאהוביך יזכו בבריאות טובה ובחיים, חיים ממש. לחיים, לשמחה, לשלום. כמה מעט מבוקש השנה, ואולי בה נחשף כמה מעט מבוקש בכלל. יש דתיות שמתגלה מתוך המעט המועט ביותר. יש דתיות שמתגלה בתוך דלות. דתיות נקייה וחפה ממניירות, לפחות בקיום שלי. דתיות של ידיים השמיימה, מבט ישיר לעיניו של המברך את העולם, דתיות שלא שואפת לתיקון גדול ולא מתייסרת בתהומות שיש במציאות הזו. דתיות של חיים. שתצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך. שתבורך הדרך, שתאיר הדרך. יש דתיות שמתגלה מתוך ההבנה שגם בדרך זה טוב. שיש תאונות, שיש מעברים ושינויים, יש להיות באוויר ויש געגועים למי שהיית פעם ואולי לעולם לא תהיה.
בנקודה הזו יש אלוהים. הוא אלוהים של קפה ועוגה, ואנחה עמוקה. אלוהים של אש קטנה, זמנית וספונטנית, אלוהים של ידיים נאחזות בהגה ומבקשות: ותתנני לחן, לחסד, לרחמים. שלא יידפק היום. שלא יכאב. אלוהים של מזוודה או של תיק גדול, של הזמן שיורד על העולם גם כשאתה בקצה הנידח ביותר, חור שכוח אדם וזכור אל, זמן שבתוכו כמוס כל האדם שאתה מבקש לפגוש עכשיו במינונים נסבלים וקטנים. אני זוכר איך הזמן הזה הגיע בכל מקום בו הייתי: אתה מתבונן סביבך ואנשים לא יודעים שהיום נפתחת שנה חדשה, ושופר, וסליחות, והיום יעמיד למשפט כל יצורי עולם. לא יודעים דבר. ואתה יודע, ונושם לתוך זיכרון מסועף ומורכב כל כך, מבקש סליחה אחת ויחידה ממנו - גם השנה, בוא נשאיר את זה ככה. יש אלוהים בנקודה הזו, של נשאיר את זה ככה. אלוהים של דרך. ויש בו יושר גדול, באלוהים הזה, לא לייפות ולא לכער, לא להתיימר. יש בו אמת חשופה של מרחק שאי אפשר לטשטש יותר, ומתוך כל החוסר הגלוי שבו, יש בו נחמה גדולה.
חור שכוח אדם וזכור אל - איזה ביטוי יפהפה ייצרת פה, תודה❤️