זה היום החמישי לבידוד ברחוב יונה הנביא. בשנה האחרונה כשאני כאן, יצא לי לחשוב עליו הרבה, על הנמלט הנצחי מהבלתי נמנע. בילדות אהבו מאוד לספר לנו את הסיפור של יונה. זה אקזוטי, זה לוויתן, זה מסר שעובר טוב - מאלוהים אי אפשר לברוח, המקסימום הוא חזרה בתשובה.
אני הסתכלתי על יונה כילד וראיתי בו קורבן. כבר מהפסוק הראשון בספר, בלי הקדמה, הציווי נוחת עליו - לך להיות שליח האלוהים לנינוה החוטאת. ומיד בפסוק השלישי יונה מתנגד. ובשום שלב בסיפור לא מוסבר מה מקור ההתנגדות שלו. הוא לא מוכן, כי ככה. כל כך הזדהיתי איתו, כל כך ריחמתי עליו בכל מה שקרה בנתיב הבריחה שלו לאחר מכן: הספינה והסערה והמלחים והלוויתן, והפינאלה של שיח הקיקיון שיבש מעל ראשו. מה היה דחוף לאלוהים להרוס לו את הצל. אל נקמות.
***
בימים המוקדמים של חטיבת הביניים מישהו זרק לידי משפט, מסוג הפתגמים האדיוטים בנוסח "בגרות אפשר להשלים, ילדות לא", אבל אני תפסתי אותו בשתי ידיים ומאז הוא היה התשובה שלי לכל מי שאתגרו אותי עם שאלות על שכר ועונש ועל הפחד מאלוהים. "אלוהים מעניש רק את מי שמאמין בו". זה הלך איתי לכל מקום - ביום הראשון שהעזתי לא להניח תפילין, ביום הכיפורים הראשון בגיל 14 שנשבר לפני זמנו, וכשהעיניים שלי נדדו להסתכל על בנים ולא בנות.
בערב שבת אחד, כשהייתי לבד בבית, מלמלתי לעצמי "אלוהים מעניש רק את מי שמאמין בו", הגפתי את תריסי כל החלונות בבית, נטלתי את שלט טלוויזיה, הרמתי אותו מול המסך ולחצתי על הכפתור האדום. מאז הייתה לי שיטה להפעלה מהירה - לחיצה קצרה על כפתור ההדלקה ואז מיד לחיצה ארוכה על הנמכת הווליום, שחלילה לא ישמעו.
המסך בער באור כחול, זה כנראה היה שידור חוזר של משהו באחת עשרה בלילה של שישי. ישבתי מולו, במיוט, ממתין לברק שיכה, ממש לפי הקלישאה. הניסוי הצליח. הוא לא היכה. אלוהים מעניש רק את מי שמאמין בו. מ.ש.ל.
כשהתבגרתי הבנתי וקיבלתי על עצמי שהמשוואה הולכת לשני הכיוונים: אם אני חסין מעונשו של אלוהים, אז גם אסור לי לבוא אליו בטענות, כי מה הטעם אם הוא לא יכול להשיב מלחמה. במשך שנים עוד עשיתי איתו חשבונות, למה ככה ולמה ככה. בשלב מסוים, ככל שהצלחתי להשתחרר ממנו, הכעס עבר אל האנשים שהתעקשו להיות סוכניו עלי אדמות.
איך החלטתי לצאת בשאלה
די מהר בניתי לי מבצר במעי הלוויתן של החילוניות. הייתי צריך משהו יציב ומוגדר. קראתי את סארטר וחבריו, גיבשתי תפיסת עולם שנחשבה חתרנית בתיכון של קיבוץ דתי. המורים והחברים החכמים ראו בי קוריוז (או אפילו גרוע מזה - פרטנר לדיאלוג), הטיפשים חשבו שאני מהווה איום.
אבל יש נקודה שבה כעסתי על יונה הנביא, שבה הוא כבר לא היה הגיבור הקורבן שלי. בבטן הלוויתן הוא פתאום נשבר ומתפלל לאלוהים, חוזר בתשובה. איך התקפלת ככה יא יונה, איך לא עמדת במבחן, איך הפכת מהמודל האולטימטיבי שלי לנער הפוסטר בהפטרה של תפילת מנחה ביום כיפור.
אחד הפחדים הגדולים שלי היה ועודנו לחזור בתשובה. לחזור אל עולם שבו אלוהים שוב מעניש. חברה טובה בקיבוץ, שבין הלידה שלי לשלה מפרידים רק שניים-עשר יום, הלכה קרוב יותר אל אלוהים בדיוק בשלב שבו התחלתי להיפרד ממנו. והיא תמיד הייתה צוחקת "בסוף אתה תהיה דוס עם מלא ילדים", ועוד הרבה אחרים סביבי הטרילו אותי בתרחיש האפשרי הזה שנתפס אצלי כתסריט בלהות. זה כבר כל כך השתרש עד שזכרתי שבספר המחזור של סיום התיכון נכתב עלי שבעוד עשר שנים אחזור בתשובה.
אז עליתי על שרפרף כדי לשלוף מהארון את ספר המחזור ולוודא שהזכרונות שאני מביא כאן הם אמת. טעיתי. נכתב שם שבעוד עשר שנים אהיה "גרוש באושר". אבל את מה שהופיע שלוש שורות מעל לא זכרתי: "מוטו לחיים: 'אלוהים מעניש רק את מי שמאמין בו'".
Comments