לפני 22 שנה, בשבת שלפני יום כיפור, יצאתי בשאלה. בחוץ מצאתי מנוח והפסקתי להתייסר בשאלות, ואני תוהה איך אני מעבירה לבנות שלי את התשובה שמצאתי - אבל בלי כל הסבל הכרוך בדרך אליה.
נהוג לומר "לחזור בתשובה", כמו לחזור לבית, כמו ללכת בעקבות חתיכות לחם בתוך יער אפל. אבל איך אפשר לחזור למקום שמעולם לא היית בו? נהוג לומר "לצאת בשאלה", אבל דווקא שם, בחוץ, מצאתי מנוח והפסקתי להתייסר בשאלות. ערב שבת שלפני יום הכיפורים הוא ה"חילונולדת" שלי, בתאריך העברי כמובן, כי אי אפשר לצאת לגמרי. כמו ילדה להורים גרושים שיש לה חדר בשני בתים שונים.
פעם עולמי היה עטוף ביראת שמים מנחמת, לכל שאלה היתה תשובה וסדר הדברים היה נהיר. וכשכל צירוף מקרים היה חלק מתוכנית אלוהית שנרקמה במרום לטובתי, ולא הייתי לבד בעולם, התעוררה בי פתאום תהיה שלא נתנה לי מנוח או פתרון. הפכתי בה מכל הצדדים, ואין. ריק שגדל כמו צל בשעות הערב, חידלון שמכלה את עצמו ואת כל מה שמסביבו, וכמו במשחק לבנים, שיווי המשקל הופר והמגדל היציב והיפה שהקיף אותי בוודאות - התפרק. מרבד רקום תפילה נשמט מתחת לרגליי, ומתחתיו נפערה תהום עמוקה חשוכה ומבהילה; והיא ריקה, ואין בה מים.
ידעתי שמעתה הכל יהיה אחרת, שהעולם שהכרתי נעלם. ובכלל לא רציתי שייעלם, ומה אעשה עכשיו, אהיה כמו אותם האנשים שרק שמעתי עליהם, הפוחזים חסרי המוסר ואמות המידה, העגלות הריקות, החילונים? והנה אני אחת מהם, בן־לילה. עד אותו הרגע שמרתי מצווה קלה כחמורה, ולא ניסיתי להתגרות בכך. אך ברגע ההוא, עת נדדה אמונתי מעליי, לא היה עוד ערך לדבר, וידעתי שכל המצוות כולן שקולות אחת לשנייה ובטלות יחד באבחה אחת מהירה, ושהן כבר לא ילוו אותי באשר אלך.
לפני 22 שנים השמש שקעה, ואולי דברים נוספים שקעו, ולראשונה בחיי חיללתי את השבת. איזו מילה זו "לחלל". וככה הרגשתי, שחלל ריק נפער בי ולא יתמלא לעולם. לא נסעתי במכונית, ולא אכלתי שרימפס, לא בררתי אורז, רק כתבתי על דף כמה מילים זעירות. אולי חמש, לא יותר. הסתכלתי מסביב, לא נפלו שערי שמים, ברקים לא הוצתו והעולם המשיך להסתובב.
לא עברה שעה והנה החלקתי על הרצפה ושברתי את הברך. ברגע אחד. כמו תמורה, כמו עונש, כמו צירוף מקרים רע בעולם בו כבר לא אמורים להתקיים צירופי מקרים. עברו הימים והחודשים והניתוחים, וחזרתי הביתה. חזרתי ללכת וחזרתי לסרב להאמין שלאלוהים כל כך הפריע שהפסקתי לדבר אליה. רק הצלקת שעיטרה את רגלי והצליעה שהתלוותה להליכתי הזכירו לי את אותה שבת בין השמשות, האחרונה לפני יום הכיפורים בה אפשר לבקש תשובה ומחילה וכפרה.
לחיות את חיי בלעדיה
שמונה שנים לאחר מכן, הייתי כבר חילונית מן המניין, אבל עגלה שמלאה בכל המקומות הנכונים, והסכנתי בנחת לחיים המורכבים וחסרי התשובות שהופכים למנת חלקם של כל היוצאים מארון הקודש. גרתי בירושלים, למרות הדתיות המטורפת וחסרת הפשרות שלה, הרגיע אותי לראות את כל הצליינים ועוטות השביסים והמתפללים והמשתטחים - ולדעת - אין לי חלק בזה.
היה זה יום בוקר נאה, ערב שבת שלפני יום הכיפורים. יצאתי לטיול בהרים עטורי האורנים שמקיפים את העיר. האוויר הנעים בישר את הסתיו, עוד לא הגענו למחצית המסלול ושוב, החלקתי. הקרסול שלי נשבר בחמישה מקומות שונים, אבל לא כאב לי בכלל, לא הצלחתי להרגיש דבר, רק תדהמה על כך ששוב זה קרה ודווקא היום - היום בו נולדתי מחדש, מתוך שבר. אם אלוהים אוהבת סדרות הנדסיות, אני צריכה לעטוף את עצמי בנייר פצפצים ולא לצאת מהבית, אבל בחרתי לחיות את חיי בלעדיה. אני יכולה רק להתפלל שכך גם יבחרו בנותיי.
אפשר לגדל ילדים דתלשים?
כבר שלוש שנים שאני מתחבטת בשאלה - איך אפשר לגדל ילדות דתל"שיות, כאלה שיודעות בעל פה את המילים של הקידוש אבל לא יראות מאלוהים, שמכירות את ההלכה ובזות לה באותה העת. איך אני מעבירה להן את התשובה שמצאתי, אבל בלי כל הסבל הכרוך בדרך אליה? לפעמים אני חושבת שזה היה פשוט יותר כשגרנו בירושלים. היהדות נכחה בכל פינה ויכולנו לבחור מה להכניס הביתה, ואילו כאן צריך ליצור הכל בעצמנו. כמו ההבדל בין להגיע לבופה אכלי כפי יכולתך כשאת בדיאטה, לעומת להתקין את ארוחת הבוקר במו ידייך. האם יותר קל להגיד מה לא מאשר מה כן? אין לי תשובה.
הטקסט המלא באתר הארץ, כחלק מהטור "הביתה" של נעה אביב על הריילוקיישן שעשתה עם משפחתה.
留言